קשר בין תאונת דרכים לנזקי גוף – דוקטרינת הסיבתיות העמומה

תגובות 0 על ידי ב פסקי דין
17 בספטמבר 2014
פסק הדין ניתן ב-יום חמישי 28 יוני 2007
בתי המשפט
בית משפט השלום ירושלים א  007595/01בפני: כב' השופט בר-עם משה תאריך: 28/06/2007
בעניין: אלמונית התובעת
ע"י ב"כ עו"ד אהרון בארינ ג דמגדל חברה לביטוח בע"מ  הנתבעת
ע"י ב"כ עו"ד נעמי אלסטר 

פסק דין
כללי:
1. סוגיות בדיני קשר סיבתי.
ראובן נפגע בתאונה בנסיבות שחובתו של שמעון לפצותו אינה שנויה במחלוקת, ואולם, קיימת עמימות עובדתית בעניין יסוד הקשר הסיבתי שבין החובה לנזק וקושי עובדתי מובנה בהוכחת עצם קיומו, הגם שאין חולק כי נתוניו המיוחדים של ראובן, השפיעו באופן מכריע על שיעורו. האם ניתן להטיל על שמעון אחריות יחסית וחלקית, בשל גורם הידוע כמסוגל תיאורטית לגרום לנזק ומכוח דוקטרינת "הסיבתיות העמומה", שלפיה ניתן להסתפק בקיומו של קשר הסתברותי, בלבד שיקבע על פי מידע סטטיסטי או בדרך של אומדנא. האם עניינו של ראובן מצדיק להטיל על שמעון אחריות מלאה לכל הנזק, בשל נתוניו הפיזיים או הנפשיים המייחדים את ראובן מניזוק אחר ומכוח "עקרון הגולגולת הדקה", שלפיה חייב המזיק לקבל את הניזוק כפי שהוא ולפצותו בגין כל הנזק שנגרם, בשל שילוב מעשה העוולה עם נתוניו המיוחדים, או דלמא, אין לעשות כן בשל העדר הוכחת יסוד הקשר הסיבתי (העובדתי). אלה השאלות העיקריות העומדת לליבון והכרעה בפסק הדין.
על העובדות, הטענות וההליכים:
2. תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף שנגרמו לתובעת בתאונת דרכים ועל פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "החוק").התובעת, ילידת 21/6/73, נפגעה בתאונת דרכים ביום 3/8/00, עת חזרה ברכבה ממקום עבודתה. עם הגיעה לביתה, החנתה את הרכב בחנייה הצמודה לכניסת הבית וביקשה לצאת מהרכב. לאחר שהניחה את כף רגלה הימנית על הקרקע, כדי לעמוד,  הסתובב קרסולה הימני, רגלה התעקמה והיא נפלה ארצה (להלן: "התאונה"). אין חולק כי התובעת, סובלת מסוכרת נעורים, מגיל 14 התלויה באינסולין ומנוירופתיה (חוסר תחושה) בגפיה התחתונות. לטענתה, לא חשה כאב כלשהו לאחר נפילתה ואולם, כעבור כשבוע החלה להתפתח נפיחות ברגלה הימנית. התובעת נבדקה אצל אורטופד בקופת החולים, שלא מצא לנכון לשלוח אותה לצילום מאחר וסיפרה לרופא, לתומה, כי עוברת טיפולים הורמונליים ומשזה ייחס את הנפיחות לטיפול. התובעת נבדקה אצל רופא גניקולוגי, אשר שלל את הנפיחות לטיפול ההורמונלי והפנה אותה למומחה כלי דם. המומחה לכלי דם הפנה את התובעת לבדיקות אולטרה-סאונד (דופלקס) והתוצאות היו תקינות. משהנפיחות גברה, פנתה התובעת לחדר מיון בבית החולים הדסה, עין-כרם, בירושלים, ביום 25/8/00 ונבדקה על ידי מספר רופאים שערכו לה בדיקות מעבדה מקיפות ואף הומלץ על אשפוז במחלקה פנימית למעקב ואולם התובעת סירבה להתאשפז ושוחררה.
ביום 13/9/00, לאחר שהנפיחות הוסיפה להחמיר, פנתה התובעת למומחה כלי דם בבית החולים הדסה, אשר הפנה אותה לביצוע צילום רנטגן שלאחריו נמצא כי מקור הנפיחות הם שברים המצויים בתהליך איחוי בקרסולה הימני. רגלה של התובעת גובסה עם איסור דריכה והיא שוחררה עם הנחיות למנוחה ולהמשך מעקב. התובעת המשיכה במעקב כאמור ורגלה גובסה משך כחודשיים, כאשר במהלך אותה תקופה התפתח שבר בברך רגל ימין, שאובחן באיחור.
3. בנסיבות אלו ולנוכח הנזק שנגרם לתובעת, הוגשה התובענה כנגד הנתבעת, בהיותה מבטחת השימוש ברכב. יצויין כי התובעת הגישה תביעה למוסד לביטוח לאומי ואולם, בקשתה להכרה בתאונה כתאונת עבודה נדחתה (החלטת המוסד לביטוח לאומי מיום 18/2/01 – סומנה כמוצג נ/16) . בהגנתה, כפרה הנתבעת כי האירוע הנטען הינו תאונה, על פי הגדרתו בחוק והכחישה את טענת התובעת כי בעת היציאה מרכבה, נגרם לה שבר כלשהו. בנסיבות אלה הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, שלפיו העבירו את ההכרעה בעניין נסיבות התרחשות התאונה לבדיקת פוליגרף (נספח א' לסיכומי הנתבעת) והסכימו, כי תוצאות הבדיקה יחייבו "…באופן סופי ומוחלט את שני הצדדים", וככל שלא ימצא בבדיקת התובעת סימנים של אמירת שקר "…תשלם המבטחת לנפגע את תגמולי הביטוח בהתאם לשיעור שיקבע במשא ומתן שנוהל בין הצדדים". בבדיקה שנערכה לתובעת נמצאה התובעת דוברת אמת וכפועל יוצא, אין חולק יותר בדבר חבותה של הנתבעת לפצותה בגין הנזקים שנגרמו לה בתאונה, וכך גם הוצהר לפרוטוקול הדיון (עמ' 17 לפרוט' מיום 29/1/07).
4. בהסכמת הצדדים מונתה ד"ר מיכל עמית-כהן כמומחית רפואית בתחום האורטופדיה, וזו הגישה את חוות דעתה ביום 2/4/02. בסיכום חוות הדעת קבעה ד"ר עמית-כהן כי בבדיקת התובעת בחדר המיון ביום 13/9/00 "…נמצאו שברים בעצם העקב ובעצם התלוס" עוד הוסיפה, כי לפי הרישום הרפואי לא נמצא דיווח על חבלה עד לאותו יום ועוד, כי בהפניית רופאת המשפחה קודם לבדיקה במיון "…נרשם בפירוש כי לא מדובר בטראומה" ובהמשך, מרישום חדר המיון ביום 25/8/00 נשללה חבלה או טראומה אחרת. בנסיבות אלו נדרשה ד"ר עמית-כהן לעניין הקשר הסיבתי ובשאלה, האם יש לקשור את השברים לחבלה. ד"ר עמית-כהן היתה מודעת לעובדה כי התובעת עברה בדיקת פוליגרף ונמצאה דוברת אמת, לגבי נסיבות התאונה ומאידך, כי התובעת סובלת מסוכרת נעורים התלויה באינסולין ועל רקע זה מנוירופתיה וכי בגליונות המעקב ממרפאת הסוכרת "…יש עדות לנוירופתיה מתקדמת עם כאבי רגליים". לפיכך, סברה כי "…במצב של נוירופתיה ייתכן הרס של מפרק/ים – CHARCOT JOINT" (להלן: "שרקוט") וכי על פי רוב, הדיווחים בעשורים האחרונים של מפרקי שרקוט מתייחסים לחולים סוכרתיים. המומחית הוסיפה ופרטה כי קיימות 2 תיאוריות המתייחסות למנגנון הפגיעה הנוירופתית. האחת, "…מתייחסת לנזק מצטבר כתוצאה ממיקרו-טראומה חוזרת במפרק חסר תחושה" והשניה, "…מתייחסת לנזק משני לתהליך וסקולרי (של כלי דם) הנובע מהפגיעה העצבית ומוביל לספיגת עצם ואי ספיקה של רצועות. במצב כנ"ל עם או בלי טראומה נוצרים שברים". מכאן, מצאה ד"ר עמית-כהן כי לעיתים אין לחולה מודעות לטראומה ויש פער בין עצמת החבלה למידת הפגיעה ולא נדיר זיהוי מאוחר שלה –  "…מהלך זה מתאים לגרסת התובעת". יחד עם זאת, לעניין שברים שנמצאו בקרסול הימני של התובעת (כעולה מצילומים מיום 13/12/00) ולאחר שבצילומים קודמים שנעשו אין עדות לשברים ואין דיווח על חבלה נוספת בקרסול, הגיעה לכלל מסקנה "…לכן סביר כי שברים אלו נובעים מן התהליך הנוירופתי". כך לעניין הקרסול וכך גם לעניין ברך ימין, שלנוכח הממצאים הרפואיים "…גם כאן נראה כי מדובר בתהליך נוירופתי ואין דיווח על טראומה נוספת". על יסוד האמור, קבעה נכות זמנית בשיעור של 100 אחוז למשך 3 חודשים מיום 13/9/00 ושיעור של 70 אחוז למשך 13 חודשים נוספים עד 12/02 ונכות צמיתה, בשיעור 20% בגין שבר בכף רגל ימין, בשיעור 20% בגין הגבלת תנועה בקרסול ובשיעור 30% בגין אי יציבות הברך. כאמור, בשאלת הקשר הסיבתי, חיוותה דעתה כי אם תתקבל גרסת התובעת בעניין נסיבות התאונה, כי אז יש לייחס את הנכות בכף הרגל לתאונה ואולם, בעניין הפגימות במפרק הקרסול והברך (פגימות שנתגלו במהלך המעקב אחר מצבה הרפואי) "…אין דיווחים על טראומות נוספות ולכן סביר כי הן קשורות לתהליך הנוירופתי. מדובר במצב של פגיעות יתר של המפרקים עם או בלי טראומה נראית לעין". יחד עם זאת, הוסיפה, כי לא ניתן לתת תשובה ברורה לגבי סיבת התפתחות התהליך בפרקים נוספים, הגם שהעלתה את האפשרות לעומס יתר עקב "הפגיעה הראשונית" וסיכמה, כי סוגיה זו הינה ביסודה משפטית ואין ביכולתה להשיב עליה בתשובה רפואית ברורה, אם כי המליצה לשקול חלוקה של יתר הנכות, בהתאם להחלטת בית המשפט.
5. לנוכח העמימות בשאלת הקשר הסיבתי בין הפגימות האחרות (נוסף על זו שבכף רגלה הימנית) לבין התאונה ולנוכח האפשרות כי מקורן אינו על רקע תהליך נוירופתי, אלא על רקע החבלה הראשונית בתאונה, עתרה התובעת למינוי מומחה בתחום הסוכרת ולאחריה מונה ד"ר מיכה רפופורט. בחוות דעתו מיום 10/3/03, הציג המומחה, תחילה, את מאפייני מחלת הסוכרת בכלל ובקשר לתובעת בפרט. המומחה מצא כי התובעת חולה בסוכרת מנועוריה ומטופלת באינסולין והוסיף כי מחלתה היתה קשה לאיזון במשך שנים רבות ובשנים האחרונות נמצאה פגיעה עצבית היקפית סימפטומטית מסוג נוירופתיה שטופלה תרופתית כבר בשנת 1995, אם כי לא ידוע על סיבוכים אחרים, הקשורים למחלתה. לאחר שתיאר את נסיבות התאונה והממצאים הרפואיים שנמצאו בעקבותיה, לרבות העובדה שהתובעת אובחנה כסובלת מתסמונת חריפה על שם שרקוט, הוסיף כי בעקבות החבלה בכף רגלה הימנית, זו הושמה בגבס ולאחר הורדתו "…הסתבר שהשברים התאחו באופן חלקי בלבד, כף הרגל נשארה מעוותת ומוגבלת בתפקודה". עוד נמצא כי מספר חודשים לאחר הופעת הנזק בקרסולה הימני, מעדה התובעת בזמן שהותה באמבטיה ונחבלה בברך ימין. "…חבלה זו גרמה לשבר בברך ימין. שעד היום לא התאחה באופן מלא מאז נמצאת בטיפול ומעקב אורטופדי ונאלצת להשתמש עם מכשיר הליכה ארוך מכף הרגל הימנית ועד המפשעה. סובלת עקב כך מהגבלה תפקודית ניכרת ביותר בפעילות יום יומית שגרתית". המומחה הציב בחוות הדעת 10 שאלות ובכלל זה, לעניין סוג הפגימה, חומרתה, המנגנון שגרם לה וסוגיית הקשר הסיבתי והכל, בהתחשב במחלת הסוכרת. לאחר שנתן רקע כללי לעניין המחלה, נדרש לשאלת הקשר הסיבתי שבין סוכרת לפגיעה גרמית ומפרקית בכף הרגל וחיווה דעתו כי ככלל "…פגיעה בכף הרגל שכיחה במיוחד בחולי סכרת ונמצאת ביחס ישר למשך המחלה, גיל החולה ונוכחות מחלות וסיבוכים נלווים שהבולטים שביניהם הם נוכחות בו זמנית של פגיעה בכלי דם, פגיעה עצבית וחוסר חיסוני משולב עקב פגיעה במנגנוני ההגנה השונים. זיהומים קשים וכרונים וחוסר אספקת דם מביאים בחלק ניכר מהחולים להופעת כיבים כרוניים קשיי ריפוי בכף הרגל ובסופו של דבר לקטיעות גפיים". המומחה הוסיף כי הפגיעה הגרמית והמפרקית בכף הרגל של החולה הסוכרתי שכיחה ונובעת ממספר גורמים שהבולט שבהם הוא פגיעה עצבית. לעניין התפתחות שרקוט בכף הרגל מצא המומחה כי "…הסיבה המובילה כיום לתסמונת ע"ש CHARCOT הפוגעת בכף הרגל היא מחלת סוכרת", כאשר שכיחות התסמונת בחולי הסוכרת מגיעה עד כדי 30 אחוז והוסיף, כי שינוי בויסות אספקת הדם ברגל הסוכרתית "…מאפשר לחבלות זעירות חוזרות ונשנות לערער את יציבות המפרק ולפגוע בשלמות העצם ללא שהחולה יהיה מודע לנזק המתקדם". המומחה הדגיש, עם זאת, כי כל חבלה, גדולה כקטנה ואף פעמים רבות בלתי מורגשת ומדווחת יכולה "…להצית בחולה הסוכרתי עם הנטיה המתאימה להופעת התסמונת את שרשרת האירועים ההרסנית הזו". בענייננו, מצא המומחה כי מדובר בפגיעה חריגה מסוג שרקוט, אשר אופיינית לחולי סוכרת מסוגה של התובעת ואולם, לא יכול היה ליתן תשובה רפואית לשאלה האם ניתן לקבוע את הסיבה שגרמה להתפתחות התסמונת בין אם זו חבלה נקודתית מסויימת או חבלה אחרת, אשר יכולה להניע את שרשרת האירועים כפי שמאופיינת בתסמונת שרקוט וסיכם, כי "…שאלת החבלה בזמן היציאה מהרכב נשארת לכן בגדר שאלה משפטית לא רפואית", הגם שהדגיש כי "…ניתן גם לקבוע בבירור שבין אם נחבלה גב' בבא ביציאתה מרכבה ובין אם לא נחבלה, מחלת הסוכרת של גב' בבא תרמה תרומה מכרעת להתפתחות המהירה והחמורה של הנזק בקרסול ימני שהופיע אצלה מאוחר יותר", שכן סביר להניח שנזק כזה לא היה מתפתח באדם שאיננו סובל ממחלת הסוכרת. בסיכום חוות דעתו השיב לשאלות שהציב וסיכם, כי התובעת סובלת מפגיעה בעצמות ומפרקי כף הרגל הימני ומתסמונת שרקוט, אשר אופיינית למחלת הסוכרת ושכיחה לחולים מסוגם, באשר זו נגרמת מצירוף של נטיה מקדימה וחבלה או חבלות אחרות. התובעת סבלה ממחלת הסוכרת קודם לתאונה וקיימת עדות לנזק עצבי קודם, אשר תרם תרומה משמעותית להופעת הפגיעה מסוג שרקוט. יחד עם זאת, לא ניתן לקבוע מבחינה רפואית אם היתה חבלה חיצונית מקדימה להופעת התסמונת. בעניין הפגימה בברך, מצא המומחה כי זו אינה קשורה לפגיעה בכף הרגל. המומחה קבע את שיעור נכותה של התובעת בשל מחלת הסוכרת והעמידה על שיעור של 65% וקבע, כי יש להעריך מחדש את מידת הנכות, בהתאם להתפתחות מחלתה. ואכן, בהמשך, בחוות דעתו המשלימה, קבע את נכותה, בשל מחלתה, בשיעור של 100%.
6. לנוכח השבר שנמצא בברך ימין ושיעור הנכות שנקבע בעניינו, ביקשה התובעת לתקן את תביעתה וטענה, כי השבר בברך ימין (והנכות בשיעור 30% שנקבעה בגינו) נגרם בשל נפילה במהלך יציאתה מהאמבטיה (להלן: "הנפילה"), אשר נגרמה עקב הסרבול שיצר הגבס שהושם על רגלה של התובעת בשל התאונה. משכך, טענה התובעת כי האחריות לנזק שנגרם לה בגין הנפילה מוטל על הנתבעת. בין לבין, נחקרו המומחים על חוות דעתם (דיון מיום 2/6/03) ולאחריו, נעתר בית המשפט לבקשת התובעת לתיקון כתב התביעה ואולם, דחה את בקשתה למינוי מומחה שיקומי ולאחריה, הוגשו תצהירי התובעת והמשך הדיון נקבע לחקירת התובעת וד"ר לילינג שהובא כעד מטעמה, לביסוס גרסתה באשר לנסיבות הנפילה. בדיון מיום 11/2/04 נחקר בעלה של התובעת וד"ר לילינג, הרופא המטפל בתובעת והעיד לעניין השבר בברך כי התובעת "הגיעה אלי עם נפיחות של הברך… ואני זוכר שהיא אמרה לי.. שהיא נפלה באמבטיה או בשירותים, היא היתה באותו זמן עוד עם גבס ברגל" (עמ' 27). בשלב זה, הועבר המשך הדיון בתובענה בפניי ובדיון מיום 15/3/05, טענה התובעת כי בשל התאונה והנזק שנגרם ברגל ימין, נגרמו שברים נוספים ברגל שמאל ולאחר שהנכות בעניינם התגבשה, ביקשה להורות למומחית, ד"ר עמית-כהן, לערוך חוות דעת משלימה. בחוות דעתה המשלימה מיום 13/7/05, חזרה המומחית ופירטה את הרקע של התובעת ובכלל זה בעניין השברים הנוספים שנמצאו וסיכמה כי התובעת "…פתחה שברים נוספים ברגל שמאל (בתאונה נפגעה ברגל ימין) בתחילה בכף הרגל בהמשך בקרסול ובהמשך בברך שמאל עם הרס מפרקים מתאים לתסמונת CHARCOT". המומחית הדגישה כי "…אין דיווח על חבלות לפני זיהוי השברים ולכן סביר כי שברים אלו נובעים מן התהליך הנוירופתי". המומחית חזרה על שיעורי הנכות שמצאה בגין הפגימות ברגל ימין והוסיפה, כי נותרה לתובעת נכות אורטופדית ברגל שמאל בשיעורים כדלקמן: "…בגובה 20% בשל הגבלה ניכרת + של התנועה בקרסול שמאל… בגובה 20% בשל פגיעה ביציבות צדדית משמאל… בגובה 10% בשל הגבלת התנועה במפרקי כף הרגל" (עמ' 4). בשאלת הקשר הסיבתי בין הנכות בכף רגל ימין לבין התאונה, חזרה המומחית (הפעם בשים לב לחוות דעתו של ד"ר רפופורט) על עמדתה, תוך שהסכימה עם ד"ר רפופורט כי חבלה גדולה או קטנה יכולה להצית בחולה הסוכרתי עם הנטיה המתאימה את תופעת תסמונת שרקוט ושרשרת אירועים הרסנית ומכאן, זיהוי מאוחר של הפגיעה איננו נדיר וכפי שכתבה בחוות דעתה הראשונה "…למרות ההסתייגויות כולל האפשרות כי הנזק אינו קשור בטראומה, אם בית המשפט יקבל את גרסת התובעת לגבי נסיבות פגיעתה, לדעתי, יש לייחס את הנכות לחבלה". יחד עם זאת, באשר לפגיעות במפרק הקרסול הימני, ברך ימין והפגיעות הנוספות בכף הרגל, בקרסול ובברך שמאל, קבעה המומחית כי "…מדובר בפגיעות שנתגלו במהלך המעקב והן קשורות לתהליך הנוירופתי" ומכל מקום הסכימה לדעתו של ד"ר רפופורט שלפיה מחלת הסוכרת של התובעת תרמה תרומה מכרעת להתפתחות הנזק בפרקים הנוספים והגם, שבספרות הרפואית קיים דיווח על התפתחות תהליך נוירופתי עם שברים במפרקים סמוכים ואף מפרקים ברגל הנגדית לרגל שבה אובחן התהליך לראשונה, אין תשובה רפואית ברורה לגבי סיבת התפתחות התהליך בפרקים נוספים וסברה כי קיים קושי ממשי לקשור את הפגיעות בהם, לתאונה. יחד עם זאת, לא שללה את האפשרות "…שכתוצאה מהפגיעה הראשונית יש עומס יתר שתורם להיווצרות הפגיעה במפרקים נוספים" (עמ' 5-4) (להלן: "עומס היתר" ו"המפרקים הנוספים", בהתאמה) ובשל כך, סברה כי יש מקום לשקול חלוקה של יתר הנכויות ולייחס אחוז מסויים (כ- 10 אחוז) מתוך יתר הנכויות, לתאונה "…בשל האפשרות של גורם תורם של עומס יתר". בתשובה לשאלת הבהרה, של ב"כ הנתבעת (מיום 25/8/05), הבהירה כי מייחסת לתאונה נכות בשיעור של 20% בגין הפגיעה הסובתלרית בכף רגל ימין ובאשר ליתר הנכויות בגין השברים במפרקים הנוספים, בקרסול ימין, ברך ימין וברגל שמאל, הציעה לייחס 10% מהנכות המשוקללת. המומחית נחקרה על חוות הדעת המשלימה ביום 3/1/06. יש להדגיש כי הצעת המומחית לייחס לתאונה חלק מסוים מהנכויות במפרקים הנוספים בשל עומס היתר, ניתנה מתוך הנחה בדבר העדר דיווח על חבלות לפני זיהוי השברים, ואולם בקשר לברך ימין, גרסת התובעת לעניין הנפילה מניחה חבלה שלא נגרמה במישרין מהתאונה, ולכך נידרש בהמשך.
7. לבקשת התובעת, מונתה ד"ר אולגה גורדון, מומחית רפואית בתחום השיקום (החלטות מיום 22/1/06 ומיום 23/1/06), אשר עשתה את חוות דעתה מיום 29/3/06 לעניין הצרכים השיקומיים. בהמשך, הגיעו הצדדים להסכמה כי תינתן להם האפשרות לשלוח שאלות הבהרה לד"ר רפופורט, בעניין מצבה הרפואי העדכני של התובעת וההשלכה שיש למצבה על נכותה וקיצור תוחלת חייה ולאחריה, הוגשה חוות דעתו המשלימה מיום 8/11/06. בחוות דעתו קבע המומחה כי בשל מצבה הרפואי ומחלת הסוכרת ממנה סובלת התובעת, קיים קיצור של תוחלת חיים, אשר המומחה העמידו על 15 שנה ממועד מתן חוות דעתו, אם כי הוסיף כי "…תוחלת חיים זו עשויה להשתנות לטובה אם ספיקת כליות סופנית במידה ואכן תופיע אצלה תטופל על ידי השתלת כליה". בתשובותיו, מיום 8/1/07, לשאלות הבהרה של התובעת, קבע, כי "…סביר שבמידה ותעבור השתלת כליה מוצלחת תוחלת החיים שלה תוארך ב-10 שנים נוספות מעל ומעבר לנאמר בחוות דעתי מיום 8/11/06". בדיון מיום 29/1/07 נחקרה התובעת על תצהיריה ולאחריה, משהצעת בית המשפט לסיום התיק בפשרה, נדחתה, נקבע המשך הדיון להגשת סיכומים, כאשר בין לבין הוגשו מסמכים רפואיים נוספים, ולאחריהן, הובא בפני התיק למתן פסק דין, כדלקמן.
השאלות שבמחלוקת וההכרעה בתמצית:
8. מסיכומי הצדדים עולה כי המחלוקת העיקרית בתובענה, עניינה – שאלת הקשר הסיבתי והנכויות שהוסבו לתובעת מהתאונה. בנוסף חלוקים הצדדים בעניין קיצור תוחלת חייה של התובעת, בשל מחלתה, גובה הנזק וניכויי תגמולי המל"ל. לטענת התובעת יש לזקוף את מכלול הנכויות שנמצאו לתובעת ברגליה, לתאונה, ומכוח "עקרון הגולגולת הדקה", שהרי אילמלא מחלת הסוכרת לא היה נגרם לה רצף של שברים במפרקים הנוספים (תגובתה לסיכומי הנתבעת סעיף ב1). לעומתה, טוענת הנתבעת, כי מצבה הרפואי של התובעת בתחום האורטופדי נגרם בשל "מחלתה היסודית", היא מחלת הסוכרת וללא קשר לתאונה (סיכומי הנתבעת סעיף 10), וממילא אין תחולה ל"עיקרון הגולגולת הדקה". לחילופין, ביקשה להחיל בענייננו את "תורת הסיכונים" בשל העמימות הראייתית והעדר הכרעה של המומחים בעניין הקשר הסיבתי ועל פיה, הציעה לזקוף רק מקצת מהנכויות לתאונה.
9. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות, עיינתי בחוות דעת המומחים ובמסמכים הרפואיים, הגעתי לכלל מסקנה כי, בעניין השבר בכף רגל ימין הוכח קיומו של קשר סיבתי ובמידה הדרושה. אולם, בנוגע לנכויות במפרקים הנוספים, לא שוכנעתי בדבר קיומו של קשר סיבתי (עובדתי), בהעדר תשתית ראייתית מספקת, לביסוסו. יחד עם זאת, מצאתי לנכון להטיל, בנסיבות העניין, על הנתבעת, מכח דוקטרינת "הסיבתיות העמומה", אחריות חלקית ויחסית, בגין הפגימות במפרקים הנוספים (למעט בברך ימין), בדרך הסתברותית ובשיעור מוחלט של 10% (כ-20% מיתר הנכויות הרלוונטיות) ולייחס לתאונה בסה"כ נכות בשיעור של 30%.
10. מסגרת הדיון תיערך במתכונת כדלקמן. תחילה, תוצג המסגרת הנורמטיבית, בעניין יסוד הקשר הסיבתי ודרכי הוכחתו. לאחריה, נבחן את הנכויות השונות שנקבעו ונכריע בשאלת הקשר הסיבתי. בהמשך, נידרש לעניין הנכות התפקודית ולקיצור תוחלת החיים ונסיים בקביעת שיעור הפיצוי. אולם, בטרם נעשה כן, יש להקדים ולומר, לנוכח טענות התובעת בסיכומיה (סעיפים 4-16), כי הגם שאין חולק עוד בשאלת החבות ובנסיבות התרחשות התאונה, אין בכך כדי לשלול מהנתבעת את זכותה לטעון לעניין העדר קשר סיבתי, וטענותיה, בסיכומיה, אינן עומדות בסתירה להסדר הדיוני וממילא, זו רשאית לטעון, כי השברים שנמצאו ברגליה של התובעת לא הוסבו לה בתאונה, אלא נובעים מ"מחלתה היסודית" והדברים ברורים.
על יסוד הקשר הסיבתי (העובדתי) –
מה בין "סיבתיות עמומה" ל"עקרון הגולגולת הדקה":
"סיבתיות עמומה":
11. מושכלות יסוד בעניין הנזיקין הינן, כי על התובע להוכיח את הקשר הסיבתי בין התנהגותו העוולתית כלפיו, לבין הנזק שנגרם ובמידה הדרושה, שאם לא כן, לא יזכה, ברגיל, בכל פיצוי (ע"א 7375/02 בי"ח כרמל חיפה נ' מלול – (טרם פורסם)) (להלן: "עניין מלול"). לעיתים, בשל קיומה של עמימות עובדתית מובנית, מתקשה הניזוק להוכיח את עצם גרימת הנזק, או את שיעורו המדויק (להבחנה בין עמימות בקשר לעצם גרימת הנזק לבין העמימות שעניינה גודל הנזק שנגרם, ראה: ע"א 8279/02 זאב גולן ואח' נ. עזבון המנוח דר' מנחם אלברט ז"ל  להלן: "עניין גולן"). בנסיבות אלה, כדי להימנע מדחיית התובענה, פיתחה ההלכה הפסוקה מכשירים שונים שאפשרו קביעת פיצוי חלקי בדרך הסתברותית או בדרך של אומדנא (לסקירת הפסיקה, ראה עניין מלול פיסקה 22 ואילך). אכן נכון, המקרים של עמימות עובדתית לעניין שיעור הנזק המדוייק אינם מעוררים שאלות מיוחדות ונדמה כי במקרים אלו אין ממש חולק בדבר השימוש שנעשה בכלים חלופיים להערכת שיעור הנזק ובלבד, שהוכח במידה מספקת, כי נגרם נזק כלשהו כתוצאה מהעוולה וזה איננו ספקולטיבי גרידא או בגדר ניחוש סתם (עניין גולן, שם פיסקה 8). שאלה קשה יותר להכרעה הינה במקרים המהווים את לב ליבה של "הסיבתיות העמומה", בהם העמימות העובדתית הינה בעניין יסוד הקשר הסיבתי ועצם גרימת הנזק לתובע (במובחן משיעורו וגודלו המדוייק). במקרים אלו נפסק בעניין מלול, כי ניתן להטיל אחריות יחסית בשל גורם הידוע כמסוגל תיאורטית לגרום לנזק, הגם שלא ניתן להוכיח כי גרם  לנזק בפועל ולהסתפק בקיומו של קשר הסתברותי לנזק, שייקבע על ידי ראיות סטטיסטיות, או בדרך של אומדנא  (שם, פיסקה 25). אמת, הטלת אחריות יחסית (במובחן מהנזק) על פי הסתברות בלבד, כי לתובע נגרם נזק, מעוררת "שאלות נכבדות" (ע"א 6643/95 כהן נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית פ"ד נג(2), 680, עניין גולן, פסקה 3) , שכן "…היא מטילה חובת פיצוי על אדם שכלל אין ביטחון כי גרם נזק" (שם, שם). על רקע האמור, יש הסבורים כי קביעת אחריות על פי הסתברות אינה ראויה, שכן היא מעבירה את בסיס האחריות לנזק מבסיס של גרימה, אשר על פי מהותה הינה בינארית, לבסיס של יצירת סיכון (שם). יצויין כי עניין מלול תלוי ועומד בבית המשפט העליון בדיון נוסף (דנ"א 4693/05 בית חולים כרמל נ' מלול) ונדמה, כי בסוגיה זו, "הטעונה ללא ספק עיון מקיף ויסודי", טרם נאמרה המילה האחרונה. מכל מקום, פסק הדין בעניין מלול מהווה, עד להחלטה אחרת, פסק דין מחייב, אשר במקרים המתאימים ובנסיבות של "סיבתיות עמומה" ניתן להטיל מכוחו אחריות יחסית וחלקית וזאת, גם אם יסוד הקשר הסיבתי לא הוכח על פי מאזן ההסתברויות.
ודוק, בית המשפט לא יטיל אחריות יחסית אלא אם יוכיח התובע, במידה הדרושה, את התרשלות הנתבע כלפיו (ובעניינו – יסוד החבות) וכי התרשלות זו יצרה גורם המסוגל לגרום לנזק שניתן וצריך היה לצפותו ובעיקר, "…כי קיימים סיכויים ממשיים – אף אם לא ניתן להוכיח ששיעורם עולה על 50% – שהגורם האפשרי גרם בפועל לנזק" (עניין מלול פיסקה 25 סיפא) ובנסיבות בהם קיימת סיבתיות עמומה, קרי: קושי מובנה בהוכחת הקשר הסיבתי (העובדתי), על פי המבחנים המקובלים (שם, שם). זאת ועוד, יש להביא בחשבון "…רק גורמים משמעותיים ולהתעלם מסיכונים זניחים ומזעריים" (שם, פיסקה 26) ורק בהתקיימות כל התנאים – רשאי בית המשפט לפסוק על פי דוקטרינת "הסיבתיות העמומה" ולקבוע את הפיצוי המתאים בדרך הסתברותית או בדרך אומדנא.
"עקרון הגולגלת הדקה":
12. לצד דוקטרינת "הסיבתיות העמומה", קיים מצב דברים אחר בו הגורם הראשוני לנזק הוא עוולה ואולם, לצד הגורמים שתרמו להתפתחותו של הנזק, או להחמרתו, ישנם גורמים חפים. על רקע האמור, התפתחה ההלכה שעניינה השפעת נתוניו הפיזיים או הנפשיים המייחדים את התובע, על תוצאות העוולה. בהקשר זה לא מתעוררת שאלת הקשר הסיבתי (העובדתי), שכן ברור כי העוולה הינה "גורם בלעדיו אין" לנזק, אף אם הוא בלתי צפוי. לשון אחר, בנסיבות רגילות, ייתכן כי לניזוק לא היה נגרם נזק משמעותי, אם בכלל. אך, ישנן נסיבות מיוחדות, בהן נגרם נזק כתוצאה מעוולה, אשר עצם גרימתו צפוי ואולם שיעור הנזק צומח למימדים לא צפויים עקב נתוניו המיוחדים של הניזוק. בנסיבות אלו נקבע בפסיקה "עקרון הגולגלת הדקה" לפיו חייב המזיק לקבל את הניזוק כפי שהוא ולפצותו בגין כל הנזק שנוצר, בשל שילוב מעשה העוולה עם נתוניו המיוחדים (ד"נ 12/63 לאון נ' רינגר פ"ד יח(4), 701, עניין גולן פסקה 12). עיקרון זה חל גם בענייננו מכוח החוק (י' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשס"ה) 173, ע"א (נצ') 1009/06  עארף נ' עווד). באותם המקרים, מטיל בית המשפט אחריות מלאה לכל הנזק, הגם שאין חולק שנתוניו המיוחדים של הניזוק השפיעו השפעה מכרעת על שיעורו (שם שם).
13. כללם של דברים, תנאי לתחולת "עקרון הגולגולת הדקה" הוא קשר סיבתי בין התאונה לנזק כלשהו וקיומה של "…נקודת אחיזה מינימלית ולו בדל ראיה, עליה יכול בית המשפט להישען בהערכתו…" (עניין גולן פיסקה 31).  אולם, מקום בו לא הוכח קיומו של קשר סיבתי (עובדתי), בין ההתרשלות (ובענייננו – יסוד החובה) לבין כל חלק שהוא מהנזק "ולוּ פרומיל", אין מקום לתחולת העקרון ולא זו בלבד, אלא שברגיל, יוביל הדבר לדחיית התובענה, למעט " … באותם מקרים בהם גישת "הכל או לא כלום" גורמת לאי צדק" (עניין מלול, פיסקה 26). באותם המקרים, אשר מטבעם חריגים במיוחד, ניתן "לרכך" את כלל הנטל ובהתקיימות התנאים שנקבעו, בעניין מלול, ניתן להטיל אחריות יחסית, מכוח דוקטרינת "הסיבתיות העמומה", בדרך הסתברותית או בדרך אומדנא ובשיעור שיקבע בנסיבות כל מקרה ומקרה. או אז, אין מניעה עקרונית כי שיעור הפיצוי ייקבע מכלל הנזק ובהתחשב ב"עיקרון הגולגולת הדקה".
כעת, לאחר שהוצגה המסגרת הנורמטיבית, נעבור לדון בשאלת הקשר הסיבתי, ביחס לכל אחת ואחת מהפגימות שנמצאו לתובעת, כדלקמן:
על הראיות
כללי
14. אין חולק כי לתובעת נמצאו מספר פגימות, שבגינן קבעה המומחית, ד"ר עמית-כהן, שיעורי נכות, לכל אחת ואחת מהן, בנפרד. לנוחות הקורא יובאו בתמצית הפגימות, עליהן אין חולק, בסדר כרונולוגי של מועד יצירתן ולצידן, שיעור הנכות שנקבע.
רגל ימין:
1. 13.9.00  שבר במפרק הסובתלרי בכף הרגל שיעור הנכות –  20%.
2. 13.12.00 שבר בקרסול   שיעור הנכות – 20%.
3. 29.3.01 שבר בברך    שיעור הנכות – 30%.
1. סה"כ נכות משוקללת – 55.2%.
רגל שמאל:
4. 14.3.04 שברים במפרק כף הרגל  שיעור הנכות – 10%.
5. 28.6.04 שבר בקרסול    שיעור הנכות – 20%.
6. 20.9.04 שבר בברך    שיעור הנכות – 20%.
2. סה"כ נכות משוקללת – 42.4%.
סה"כ נכות משוקללת – 74.195%.
15. אם כן, הצדדים חלוקים בשאלת הנכות שהוסבה לתובעת בתאונה. לטענת התובעת, יש לייחס לתאונה את כל הפגימות, תוך שימוש ב"עקרון הגולגלת הדקה". לטענתה, השבר בכף רגל ימין שנתגלה כ-40 יום לאחר התאונה נבע ממנה ישירות, ולפיכך יש לייחסו לתאונה. עוד טענה כי השבר בברך ימין נגרם בשל נפילתה בעת יציאתה מהאמבטיה, וכי אלמלא הגבס על רגלה לא היתה נופלת. בעניין השבר בקרסול ימין טענה כי הוא נגרם במישרין בתאונה עצמה, בה נחבלה גם בקרסול, ולחילופין, כי יש לקשור אותה לתאונה לפי "עקרון הגולגולת הדקה". לטענתה, גם את מלוא הנכות ברגל שמאל יש לייחס לתאונה, שכן בשל הנכות ברגל ימין נגרם עומס יתר ברגל שמאל, והוא שגרם לשברים ברגל זו. מנגד טענה הנתבעת כי אין לייחס את השבר הראשון בכף רגל ימין לתאונה, וממילא גם יתר השברים במפרקים הנוספים, אינם קשורים אליה, כי אם למחלתה, אשר התפתחה זמן רב לפניה ולעובדה, כי תופעת השרקוט, התגלתה כחודש וחצי לאחריה וללא קשר לתאונה (סעיף 48 לסיכומיה). המשך הדיון, בשאלת הקשר הסיבתי, ייערך על פי אפיון הפגימות וכמפורט להלן:
כף רגל ימין:
16. לעניין הקשר הסיבתי שבין הפגימה בעקב התלוס, בכף רגל ימין, לבין התאונה, חיוותה ד"ר עמית-כהן דעתה כי על רקע הנוריופתיה ממנה סובלת התובעת, "לעתים אין מודעות של החולה לטראומה, יש פער בין עוצמת החבלה למידת הפגיעה ולא נדיר זיהוי מאוחר של הפגיעה. מהלך זה מתאים לגרסת התובעת" (עמ' 5 לחוות הדעת הראשונה). לפיכך, ככל שבית המשפט יקבל את גרסת התובעת לעניין נסיבות התאונה, הרי שלנוכח תהליך הגרימה, יש לקבוע כי השברים שנגרמו לתובעת קשורים סיבתית לתאונה (שם, עמ' 4 לחוות הדעת המשלימה). בחקירתה, חזרה ד"ר עמית-כהן על עמדתה ולא מצאה מקום לשנות ממנה (פרוט' מיום 2/6/03 בעמ' 19). לעומתה, ד"ר רפופורט חיווה דעתו כי פגיעה בכף הרגל שכיחה במיוחד בחולי סוכרת ומהווה את הסיבה המובילה כיום לתסמונת שרקוט הפוגעת בכף הרגל. יחד עם זאת, הדגיש, כי כל חבלה גדולה כקטנה ואף פעמים רבות גם זו שאיננה מורגשת או מדווחת, יכולה "להצית בחולה הסוכרתי עם הנטייה המתאימה להופעת התסמונת את שרשרת האירועים הזו" (עמ' 4 לחוות הדעת הראשונה). על אף האמור, לא יכול היה ליתן תשובה רפואית לשאלת הקשר הסיבתי וקבע, כי מדובר בשאלה משפטית ולא רפואית. לאחר שבחנתי את חוות דעת המומחים ועדותם, במהלך הדיון ובשים לב לסוג הפגימה, שבמהותה אורטופדית, הנני סבור כי יש להעדיף את חוות דעתה של ד"ר עמית-כהן הקושרת בין הנכות שהוסבה לתובעת בכף רגל ימין, לבין לתאונה, שכן מומחיותה היא המאפשרת לה לקבוע, על פי תהליך הגרימה ונסיבות התאונה, שאינן שנויות כיום במחלוקת, כי קיים קשר סיבתי בין הפגימה בכף הרגל לבין התאונה. ד"ר רפופורט מומחה בתחום הסוכרת אך האבחנה הדרושה לענייננו הינה בתחום האורתופדי ואין לו כל עדיפות על פני ד"ר עמית-כהן (ע"א 7950/02 קלישבסקי נ' לוין). זאת ועוד, חוות דעתה של ד"ר עמית-כהן בעניין זה מסתברת יותר, עולה בקנה אחד עם המסמכים הרפואיים ויתר הראיות שהובאו, וככזו, עדיפה עלי, במיוחד, מקום שד"ר רפופורט לא שלל את האפשרות לקיום קשר סיבתי ובשים לב להלכה הנוהגת בדבר החשיבות שמייחס בית המשפט לקביעות מומחה שמונה מטעמו, אשר ימנע מלקבלן רק מטעמים מיוחדים ו"אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת" (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי, תק-על 90(2) 532; ע"א 252/90 אבידן נ' "הפניקס הישראלי" חברה לביטוח בע"מ, תק-על 93(2) 1407; ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 948). מכאן, הנני קובע כי הפגימה בכף רגל ימין הוסבה לתובעת בתאונה. אכן נכון, בנסיבות רגילות ייתכן והתאונה לא היתה גורמת לנזק משמעותי, בשים לב לתהליך הגרימה וטיבה של החבלה, אך בענייננו, לאחר שקבעתי כי קיים קשר סיבתי, יש להטיל על הנתבעת את האחריות למלוא הנזק בכף הרגל, וזאת, על יסוד "עקרון הגולגולת הדקה" שמשמעו "…שכאשר נגרם מעשה הנזק, אחראי המזיק על שיעור הנזק שנגרם כתוצאה ממעשה הנזק, אף אם שיעור זה עולה במידתו על מה שהיה צפוי מראש, וזאת כתוצאה "מגולגלתו הדקה" של הניזוק" (ע"א 785/80 עיריית פתח תקווה נ. נצרת פד"י לח (3)39,43, ד' קציר, פיצויים בשל נזקי גוף, פרק 419) ומכוחו, לייחס לתאונה את מלוא הנכות שנקבעה בגין פגימה זו ובשיעור 20%.
ברך ימין
17. אף שמבחינה כרונולוגית השבר בקרסול ימין נגרם קודם לשבר בברך ימין, הרי שהשבר בברך מיוחד בכך שהתובעת איננה מייחסת אותו לתאונה כי אם לאירוע ספציפי – אירוע הנפילה, ואילו לעניין השבר בקרסול, נטען, כי נגרם מהתאונה ולחילופין, כמו גם בעניין הברך, נטען לעומס היתר ובעניין זה ייערך דיון נפרד, משותף ליתר הפגימות במפרקים הנוספים, להלן. אם כן, אין חולק כי השבר בברך ימין לא נגרם במישרין מהתאונה, אלא שלטענת התובעת יש לייחס, על אף האמור, את אירוע הנפילה לתאונה, משזה אירע בתקופת החלמתה, עת רגלה היתה מגובסת (עמ' 8 לסיכומיה). הנתבעת חלקה על אירוע הנפילה והוסיפה כי השבר נגרם בשל מחלת הסוכרת ממנה סובלת התובעת וללא קשר לתאונה (עמ' 22-23).
18. מתצהיר התובעת עולה כי "ביום 22/3/01, בשעת ערב, בעוד רגלי מגובסת עקב השבר שנגרם לי בתאונה, נכנסתי לאמבטיה שבביתי להתרחץ. בזמן יציאתי מהאמבטיה, יציאה מסורבלת וקשה עקב הגבס – איבדתי את שיווי משקלי, נפלתי, קיבלתי מכה בברך ימין והחלו כאבים" (ס' 2 לתצהיר התומך ההקשה לתיקון כתב התביעה מיום 22/5/03). מטעם התובעת העיד ד"ר לילינג ,הרופא המטפל בה, ובעדותו מסר כי "היא הגיעה אלי עם נפיחות של הברך… בשלב מסוים שלחנו אתה לבירור מה הסיבה לנוירופתיה ואז כיון שלא מצאנו שום דבר התחלנו לחקור אותה ואני זוכר שהיא אמרה לי משהו כזה שהיא נפלה באמבטיה או בשירותים, היא היתה באותו זמן עם גבס ברגל" (עמ' 27 לפרו' מיום 11/2/04).
19. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות הנני מקבל את גרסת התובעת כי השבר נגרם לאחר ועקב הנפילה, הגם שזה התפתח לאחריה, משעדותה של התובעת בעניין זה מהימנה ומקובלת עלי, ובהיותה נתמכת בעדותו של ד"ר לילינג וכן בחוות דעתו של ד"ר רפופורט ובעדותו, במהלך חקירתו. אמת, ממסמכי חדר המיון מיום הנפילה לא נמצאה עדות לטראומה או שבר. אולם, נדמה כי לנוכח מחלת התובעת, אין הכרח כי השבר ייגרם מיד לאחר הנפילה, שכן "סביר להניח שיש כאן תהליך שרקוט כמו שאופייני" (עמ' 17 לפרו' מיום 2/6/03) ומכאן, "בהנחה שאנו מקבלים את הנפילה מבחינת הזמנים, זמן גילוי השבר אופייני למצב של אנשים עם נוירופטיה" (שם, עמ' 19). יחד עם זאת, אין בכך כדי לסייע לתובעת, שכן בטענתה, גלומה ההנחה בדבר קיומו של קשר סיבתי (עובדתי), בין רגלה המגובסת לנפילה, ולא כך הוא. מעדותה של התובעת עולה כי נפלה במהלך יציאתה מהאמבטיה, בשעה שרגלה הימנית מגובסת. אולם מכך אין להסיק בהכרח כי גורם הגבס גרם לנפילתה שכן אנשים מחליקים ונופלים לעתים, במהלך רחצה ולאחריה, בשל סיכוני החלקה הקשורים בהימצאות מים בחדר הרחצה, לא כל שכן חולים סוכרתיים, הנמצאים בתהליך נוירופתי מתקדם, ולא שוכנעתי שהגבס הוא שגרם לנפילה, משלא הובאה תשתית ראייתית מספקת לביסוס הטענה, ואין די בעדות התובעת כדי לעמוד בנטל הדרוש לעניין זה ועל פי מאזן ההסתברויות. התובעת מפנה לעדותה של ד"ר עמית-כהן כי "חולה עם גבס מועד לנפילה" (עמ' 23 לפרו' מיום 2/6/06). אולם, מדברים אלה אין ללמוד, אלא על מצב התובעת בעת הנפילה כחולת סוכרת ובתהליך נוירופטי, אשר בשל מחלתה מועדת לנפילה, יותר מאשר אדם רגיל, ואין בגבס, בנסיבות אלה יותר מאשר עובדת רקע, שאיננה מהווה גורם מכריע הקשור סיבתית לנפילה. מכאן, יש לדחות את טענתה של התובעת לקיומו של קשר סיבתי (עובדתי).
20. יחד עם זאת ולמעלה מן הצורך, יש לדחות את הטענה מטעם נוסף, בשל העדרו של קשר סיבתי (משפטי). אכן נכון, בפסיקה הוכרה אחריותו של מעוול לנזק שאירע בתקופת החלמתו של הניזוק מתאונה אותה גרם המעוול, בנסיבות שבהן, בשל התאונה, נעשה  הניזוק פגיע יותר לנזקים מסוג זה שאירעו לו בתקופת ההחלמה (ע"א 125/71 עזבון המנוח סעדיה חדד נ' קייך, פ"ד כו(2) 490). אולם במה דברים אמורים? במצב בו הפגיעה אירעה במהלך ההחלמה, בטרם הפכו נזקי התאונה המקורית לסופיים, ובתוך זמן קצר לאחר האירוע הראשון. מאידך, מקום בו הפך מצב הניזוק לסופי, ובמצב בו חלף זמן רב בין האירועים, או אז "הוא כבר צריך לדעת כיצד לכלכל את צעדיו ואם טעה וניזוק, אין עילה לחייב את המזיק הראשון בפיצוי בעד הנזק הנוסף" (ת.א. (ת"א) 1973/74 בן ציון נ' מגורי בת י-ם, פ"מ תש"מ(1) 45, 57). בענייננו, כשלה התובעת ולא השכילה להניח תשתית ראייתית במידה הדרושה, להוכחת הטענה, לפיה, הנפילה התרחשה במהלך תקופת החלמתה, ובעדותה אין די, שכן, כל שעולה ממנה היא העובדה שרגלה נתונה היתה בגבס, ובכך, לא סגי.
21. מכל המקובץ עולה כי במועד הנפילה, שאירעה כשבעה חודשים לאחר התאונה, מצבה של התובעת היה לסופי ואין לראותה כמי שהיתה בתקופת החלמה, אלא בטיפול מתמשך שהתחייב לנוכח מחלת הסוכרת והתפתחות התהליך הנוירופתי שממנו סבלה. במצב דברים זה יש לקבוע שהתובעת הייתה מודעת למצבה וצריכה הייתה לכלכל את צעדיה, במהלך הרחצה בביתה, בהתאם (ת"א) 1973/74 לעיל). מכל מקום, יש לראות באירוע הנפילה, אירוע בלתי צפוי, אשר ניתק את הקשר הסיבתי בין התאונה לבין השבר שנגרם בברך וגם אם הנתבעת יכולה היתה לצפותו, לא היתה מוטלת עליה החובה לעשות כן, בשל קיומם של שיקולים שבמדיניות משפטית, השוללים, בנסיבות העניין, את ייחוס אירוע הנפילה לתאונה. הרבה למעלה מן הצורך והגם, שהתובעת לא טענה לאפשרות שהגבס היווה גורם בהתפתחות תופעת השרקוט, בברך ימין, האפשרות נשללה. בחקירתה לא ייחסה המומחית משמעות יתירה לעניין התרומה של הגבס לחשיפת הברך לטראומה, שכן, לדבריה " … אנחנו מטפלים בחולים עם שרקוט בגבסים והם לא מפתחים שרקוט בברך כך שזה לא תופס"  (שם, שם).
22. כללם של דברים, הנני דוחה את טענת התובעת לקיומו של קשר סיבתי, הן העובדתי והן המשפטי, ומשכך, אין לייחס את הנכות שהוסבה לתובעת בברך ימין, לתאונה.
קרסול ימין
23. לטענת התובעת נגרמה הפגימה בקרסול ימין במישרין עקב התאונה (עמ' 12 לסיכומיה). לטענה זו אין בידי להסכים. השבר בקרסול ימין לא נראה בצילום מיום 13/11/00, והוא הופיע לראשונה בצילום שנערך חודש לאחר מכן, ביום 13/12/00 (עמ' 3 לחוות הדעת הראשונה של ד"ר עמית-כהן), אך לטענת התובעת, מאחר שבצילום, מיום 15/2/01 נראה חיבור של השבר בקרסול, יש להסיק מכך שהשבר היה קיים כבר במועד הצילום הראשון. אלא שבעניין זה העידה המומחית כי השבר בקרסול נתגלה "ב-12/1 בערך 4 חודשים לאחר התאונה… ש. אותו מקום צולם בצילום הראשון? אי אפשר שלא לצלם אותו… אי אפשר שלא לראות אותם אם הם היו. סביר להניח שהם קשורים לתהליך שרקוט" (עמ' 21-20 לפרוטוקול מיום 2/6/03). ד"ר עמית-כהן שללה אפוא את האפשרות שהשבר נגרם במועד התאונה, כמו גם את האפשרות כי השבר היה קיים במועד הצילום ביום 13/11/00 אך לא נראה בו, וסיכמה, "דעתי שונה לגבי הקרסול ולגבי הברך" (שם, עמ' 24). משמדובר בעניין רפואי שהינו בתחום מומחיותה, הנני מקבל את דעתה גם לעניין זה ודוחה את טענת התובעת כי השבר בקרסול ימין נגרם, במישרין, בשל התאונה.
24. טוענת התובעת, כטענה חלופית, כי יש לייחס את השבר בקרסול ימין בשל עומס היתר ומכוח "עקרון הגוגלת הדקה", מבקשת לייחס את הנכות לתאונה. טענת עומס היתר נטענה כאמור גם לעניין הפגימות ברגל שמאל וכן, כטענה חלופית, בעניין הפגימה בברך ימין. משכך, יש לקיים דיון משותף בסוגיית עומס היתר ביחס לכל המפרקים הנוספים (למעט כף רגל ימין, שבעניינה הדיון הסתיים, לנוכח קביעתי בדבר קיומו של קשר סיבתי) ובשאלה, האם יש בטענת עומס היתר כדי לבסס את יסוד הקשר הסיבתי (העובדתי) בינן לבין התאונה.
המפרקים הנוספים – גורם עומס היתר
25. כאמור, מבקשת התובעת לבסס את אחריות הנתבעת באשר למפרקים הנוספים על יסוד קביעת המומחית שלפיה קיימת אפשרות שבשל עומס יתר נגרמו שברים בברך ימין, קרסול ימין וברגל שמאל. אכן נכון, בחוות דעתה, קבעה המומחית כי "יתכן שמדובר בפגיעות נוספות על רקע חולשה בסיסית שנתגלתה בפגיעה הראשונית. יש אפשרות שמדובר על עומס יתר במפרקים אחרים, כתוצאה מהפגיעה הראשונית, שזירז את הופעת הפגיעה במפרקים נוספים" וכי קיימת "אפשרות של פגיעה נוירופתית במפרקים גם ללא חבלה" (עמ' 6). ד"ר עמית-כהן, בחוות דעתה המשלימה, חזרה על עמדתה (עמ' 5) ואולם הדגישה כי בשל העדר תשובה רפואית ברורה "… יש קושי לקשור פגיעות אלה לחבלה לאור ריחוק הנזק, דרגת הפגיעה הנוירופטית הגבוהה והאפשרות של פגיעה נוירופטית במפרקים גם ללא חבלה" (שם, שם). בנסיבות אלו הציעה המומחית "לשקול חלוקה של יתר הנכות … אולי לקבוע אחוז מסויים (כ-10%) מתוך יתר הנכויות בשל האפשרות של גורם תורם של עומס יתר (שם, שם, הדגש לא במקור – מ.ב.). על יסוד האמור הציעה הנתבעת, בסיכומיה (פרק ח' סעיפים 88-92) וכטענה חילופית, להחיל בענייננו את הפסיקה לעניין "תורת הסיכונים" ומכוחה, לאמץ את המלצת ד"ר עמית-כהן ולייחס בין 10% ל-20% מכלל הנכויות לגבי רגל ימין ושמאל (שם, סעיף 97).
26. בחקירתה שבה המומחית והבהירה כי שרקוט עשוי להתפתח ללא כל חבלה (עמ' 21 לפרו' מיום 2/6/03), וכי לפי הספרות הרפואית, פגיעות ברגל הנגדית לזו שבה אירעה הטראומה הראשונית, עשויות להיגרם בטווח של כמה חודשים, אם כי התופעה נדירה יותר בטווח של שנים (עמ' 5 לפרו' מיום 3/1/06), וסיכמה, כי "אחת התאוריות שיש איזה שהוא עומס יתר. תאוריה אחרת טוענת שהתהליך הנוירופטי הגיע לאיזה שהוא סף והמשיך" (עמ' 8, שם). יצויין כי ד"ר רפופורט עשה את חוות דעתו, הראשונה, בטרם נתגלו הפגימות ברגל שמאל, וממילא אין בגדרה התייחסות לשאלת עומס היתר (חוות דעתו המשלימה עסקה בשאלת קיצור תוחלת החיים והיא אינה נוגעת לסוגיה דנן).
27. מכל המקובץ עולה כי מלבד קיומה של אפשרות, תיאורטית, בדבר פגיעה נוירופתית במפרקים הנוספים, ללא חבלה ובשל עומס היתר, לא הובאה תשתית ראייתית מספקת לביסוס יסוד הקשר הסיבתי (העובדתי), שבין יתר הפגימות, לתאונה ואין בחוות דעתה של ד"ר עמית-כהן כדי להוכיח את קיומו במידה הדרושה ובשיעור העולה על 50%. בנסיבות אלו, משלא הוכח יסוד הקשר הסיבתי, על פי מאזן ההסתברויות ומשאין תחולה "לעקרון הגולגלת הדקה", בהעדר הוכחת קשר סיבתי לנזק כלשהו, היה מקום, לכאורה, לדחיית טענות התובעת, בעניין יתר הפגימות שנמצאו במפרקים הנוספים, וגם בעניין זה יש ליתן להערכתה משקל של ממש, ובשים לב לתחום מומחיותה. אולם, הנני סבור כי עניינה של התובעת הינו חריג ומיוחד, לנוכח הקושי המובנה בהוכחת הקשר הסיבתי (העובדתי) בשל מחלתה, וככזה, נמנה על אותם מקרים בהם גישת "הכל או לא כלום" תגרום לאי צדק. משכך, יש להחיל בעניינה את דוקטרינת "הסיבתיות העמומה", בשל קיומו של גורם (הוא עומס היתר) הידוע כמסוגל תיאורטית לגרום לנזק במפרקים הנוספים, הגם שזה לא הוכח במידה מספקת ובשל קיומם של יתר התנאים שנקבעו בעניין מלול ובכלל זה, קיומם של "סיכויים ממשיים" שהגורם האפשרי גרם בפועל לנזק ועל יסוד האמור להעריך את שיעור הנכות בדרך הסתברותית.
28. מדברי המומחית עולה כי האפשרות כי השברים במפרקים הנוספים נגרמו בשל גורם עומס היתר אינה זניחה ואינה בגדר ניחוש ספקולטיבי. בחקירתה נשאלה: "האם שימוש במכשיר ארוך הוא יוצר עומס על הרגל השניה?" והשיבה "נכון" (עמ' 4 לפרו' מיום 3/1/06). אמת, מצבה הרפואי הקודם של התובעת, עשוי היה לגרום להיווצרות השברים ללא כל קשר לתאונה או לעומס היתר שנוצר בגינה, בעיקר בתקופת ההיריון, כאשר מחלת הסוכרת קשה יותר לאיזון ומחמירה את הסיכוי לפגיעה, ללא קשר לתאונה, שהרי: "לחולים עם סכרת יש בעיות נלוות למשל קושי באיזון הסכרת בזמן הריון… חוסר איזון של רמת הסוכר, משפיע על התהליך הנוירופטי. אבל דווקא בתקופת ההיריון, יש יותר סיכוי לפגיעה" (שם, עמ' 6). זאת ועוד, גם ד"ר גודרון סבר הבחוות דעתה (עמ' 4 בפקר סיכומים ומסקנות), כי יש חשיבות "להשפעת הריונה בתאומים לשברים ברגל שמאל", ובהמשך, "במהלך תקופה ממושכת ההריון גרם לעומס רב על כל הגוף כולל גפיים תחתונות" (שם). יחד עם זאת, ועל אף האמור, העריכה ד"ר עמית-כהן כי ייתכן שהשברים במפרקים הנוספים נגרמו לתובעת בשל גורם עומס היתר וכתוצאה מהפגיעה הראשונית בתאונה (עמ' 6 לחוות הדעת הראשונה), הגם, ששברים אלה לא נגרמו עקב טראומה ידועה (שם, עמ' 5) וסברה, כי יש לייחס חלק מסוים מהנכויות לתאונה, בשיעור המשקף לדעתה את שיעור הסתברות גורם עומס היתר, לשברים במפרקים הנוספים. בנסיבות אלה, ולאחר שבחנתי את מכלול הראיות הנני סבור כי יש ליתן משקל עודף להערכתה של ד"ר עמית-כהן בשל תחום התמחותה ועל פיה הנני מעריך כי גורם עומס היתר, הינו משמעותי ובעל "סיכויים ממשיים" וככזה, יש ליתן פיצוי בגינו.
29. ודוק, האפשרות לעומס היתר במפרקים הנוספים בשל "הפגיעה הראשונית" הועלתה על ידי ד"ר עמית-כהן, על בסיס ההנחה שהשברים לא נגרמו מטראומה. לשון אחר, הערכת המומחית בדבר קיומו של "סיכוי ממשי" שעומס היתר גרם לשברים במפרקים הנוספים ניתנה על רקע האפשרות שתסמונת שרקוט עשויה להתפתח ללא כל חבלה ועל פי אחת התיאוריות הקיימות הספרות הרפואית, גם מעומס יתר. מכאן, מקום שהוכח כי השבר בברך ימין נגרם מחבלה, הגם שזה התפתח לאחר נפילה (ובמובחן מיתר המפרקים הנוספים, שלגביהם נשללה האפשרות לטראומה), אין, בעניינו, תחולה של ממש לתיאוריה בדבר עומס היתר וממילא, אין לומר כי קיים "סיכוי ממשי" שעומס היתר הוא שגרם לשבר, אלא לכל היותר גורם בעל סיכוי "זניח ומזערי" שאיננו עונה על התנאים שנקבעו בעניין מלול, לתחולת דוקטרינת "הסיבתיות העמומה". מסקנה זו נתמכת בעדותו של ד"ר רפופורט אשר הדגיש בחקירתו כי "אם לא היה סיפור של (הנפילה – מ.ב.), כיוון שכף הרגל בעקבות התאונה שינתה את המנח שלה, זה… יכול להשפיע על אותם לחצים בברך. אבל כששמעתי שיש חבלה ישירה בברך, אז האפשרות שכף הרגל השפיעה על הברך היתה משנית… כך שאם היתה חבלה בברך סביר להניח שהפגיעה בכף הרגל לא היתה משפיעה" (עמ' 11 לפרו' מיום 2/6/03).
30. לפיכך ומכל האמור, שוכנעתי שיש להטיל על הנתבעת אחריות חלקית ויחסית לפגימות במפרקים הנוספים (למעט בברך ימין) ומכוח דוקטרינת "הסיבתיות העמומה", ולהעריך אחוז מסוים מיתר הנכויות הרלוונטיות, בדרך הסתברותית, לתאונה. בשים לב לחוות דעת המומחים, חקירתם במהלך הדיון, פרק הזמן שחלף מהתאונה ועד להיווצרות השברים, ובהתחשב במצבה האישי של התובעת (בתקופת הריונה) והרפואי, לנוכח התהליך הנוירופתי, הנני מעריך את הסתברות גורם עומס היתר בשיעור מוחלט של 10% נכות (כ-20% מיתר הנכויות הרלוונטיות) (ראה והשווה: ע"א (נצ') 1009/06, לעיל).
31. סיכומו של דבר, הנני קובע כי הפגימה בכף רגלה של התובעת נגרמה כתוצאה מהתאונה ובגינה נותרה לתובעת נכות בשיעור של 20%. מאידך, לא הוכח כי יתר הפגימות בפרקים הנוספים קשורות סיבתית לתאונה. אולם, בנסיבות העניין ומכוח דוקטרינת "הסיבתיות העמומה" ולנוכח האפשרות הממשית כי הנכויות (למעט בברך ימין) נגרמו בשל עומס היתר, הנני קובע, כי יש מקום לייחס לתאונה, בדרך הסתברותית, נכות נוספת, בשיעור מוחלט של 10% ומכאן, נכותה הכוללת של התובעת, שהוסבה בתאונה, הינה בשיעור של 30%.
נכות תפקודית – מאי משמע?
32. בסיכומיה (עמ' 19) טענה התובעת כי יש לקבוע את נכותה התפקודית בשיעור 40%. מנגד טענה הנתבעת כי כושר השתכרותה של התובעת לא נפגע כלל, וכי גם אם נותרה לה נכות תפקודית, זו נמוכה מהנכות הרפואית, ומכל מקום, אם תיפלט לשוק העבודה ותתקשה למצוא עבודה חילופית, יש לייחס זאת למחלת הסוכרת והשפעותיה ולא לנכות שנגרמה בתאונה. הנתבעת הדגישה את פרק הזמן שחלף מהתאונה, כ-7 שנים, במהלכם לא חל שינוי בהיקף משרתה ובשכרה של התובעת ובכך יש להעיד כי לתובעת לא נותרו מגבלות הגורעות מיכולתה התפקודית להשתכר.
33. הלכה פסוקה היא כי לנכות רפואית שנגרמה עקב התאונה, יש השלכה על כושר ההשתכרות ולעיתים נכות רפואית בשיעור מסויים, יכולה להשפיע על יכולת התפקוד של תובע מסויים, בשיעור גדול יותר מאשר על אחר (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נגד רמזי, פ"ד נב(3), 792, 797 (1995)). אולם, באותם מקרים שעתידו המקצועי של התובע בנכותו אינו ברור, ובאין נתונים אחרים שיש בהם לסייע בקביעת הגריעה מכושר ההשתכרות עקב התאונה, יכול שיעור הנכות הרפואית לשמש מודד למידת הפגיעה בכושר ההשתכרות וזאת, למקרים בהם הנכות הרפואית משקפת גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד של התובע (להלן: "הנכות התפקודית"), כאשר ברגיל ובהעדר טעם לסתור, משקפת הנכות הרפואית נכונה גם את שיעור הנכות התפקודית (שם, עמ' 799). מכאן, כל אימת שניתן להוכיח את הפסד ההשתכרות הממשי, אין נזקקים לשיעור הנכות הרפואית והתפקודית כמודד לקביעת הפסד זה (שם, שם), שהרי, מושכלות יסוד הם כי הפיצוי בגין הפסד ההשתכרות נקבע ע"פ מידת ההפחתה שחלה בכושרו של הנפגע עקב הפגיעה (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף (2003) 55 (להלן: "קציר"). לשון אחר, יש לקבוע את יכולת השתכרותו של הנפגע לפני התאונה, ואת שכרו האקטואלי לאחריה, במומו, ולהחסיר את השני מהראשון. לפיכך, באותם מקרים בהם ניתן לקבוע במהלך הדיון בתובענה, מה מידת יכולתו הממשית של הנפגע, להשתכר במומו, ומה מידת הפסדו בשל יכולת מופחתת זו, יש לעשות כן ע"פ ההפרש הממשי, שנתהווה בהשתכרותו של הנפגע, שכן, "הכלל שנקבע לעניין זה, הוא, שכאשר ניתן ההפרש לקביעה, על פי הראיות שבמשפט, על בית המשפט לקבוע אותו על פיו, ולחשב את הפסדו של הנפגע בעתיד" (קציר, 196), ואין צורך להיזקק לתחליפים (שם).
34. בענייננו, הצהירה התובעת על מגבלות שונות ביכולת תפקודה וגם ד"ר עמית-כהן מצאה הגבלה ניכרת, לנוכח הפגימות שנמצאו ברגליה. יחד עם זאת, מהראיות עולה כי לא היה במגבלות הקיימות כדי לגרוע מהשתכרותה של התובעת בעבר, אלא בשיעור נמוך וממילא, אין בהן כדי להשליך על הפסד השתכרותה בעתיד בשיעור הנכות הרפואית או התפקודית ובדרך של חישוב אקטוארי מדויק. במיוחד אמורים הדברים, לנוכח מחלת הסוכרת, אשר לה תרומה משמעותית על היקף מגבלותיה, והגם שיש בפגימות שהוסבו לתובעת בתאונה, כדי לגרוע מכושר השתכרותה, שיעור הגריעה והשפעתו על גובה הפיצוי בגינו, ייקבע, להלן, על דרך האומדנא ובסכום גלובלי, בשים לב למכלול השיקולים הרלוונטים ובין היתר לשיעור נכותה הרפואית שהוסבה בתאונה ומגבלותיה התפקודיות. מכאן, לא מצאתי מקום לקבוע שיעור מדויק של הנכות התפקודית, באשר זה איננו נדרש כמודד להפסד ההשתכרות בעבר ובעתיד, לנוכח הפסד ההכנסה שנגרם וייגרם לתובעת בשל התאונה. לאחר שאמרנו כל זאת ולאחר ששוכנעתי שאין בנכות הרפואית כשלעצמה, כדי ללמד על מידת הפגיעה בכושרה להשתכר, כמדד מדוייק, יצוין כי אין בכך כדי לייתר את הדיון במגבלותיה התפקודיות והדבר ייעשה בהמשך, במסגרת הדיון בגובה הנזק ובעיקר לעניין עזרת צד ג' והפיצוי בגין הצרכים השיקומיים, להלן.
קיצור תוחלת חיים:
35. בחוות דעתו המשלימה פירט המומחה, ד"ר רפופורט, את מאפייני מחלת הסוכרת והקשר בינה ובין קיצור תוחלת החיים ותמותה מוקדמת. המומחה מצא כי פגיעה בכליות מהווה את אחד הסיבוכים השכיחים ביותר בחולי סוכרת והופעת הסיבוך תלויה בפרמטרים שונים, המאפיינים כל חולה וחולה. בענייננו, מצא המומחה כי התובעת מועמדת להתחיל בטיפולי דיאליזה וכי חל לאחרונה שיפור מסויים בתפקוד הכלייתי, בהשוואה למצבה לאחר הלידה, שדחה את מועד תחילת הדיאליזה. יחד עם זאת, הדגיש המומחה כי התובעת נשארה עם פגיעה משמעותית ביותר בתפקוד הכלייתי וצפויה להגיע לכדי אי ספיקת כליות וצורך בטיפול בדיאליזה בתוך שנים ספורות. בנסיבות אלו ועל סמך הספרות הרפואית, העריך את תוחלת החיים הצפויה של התובעת עד ל-15 שנה והוסיף, כי זו עשויה להשתנות אם ספיקת כליות סופנית תטופל על ידי השתלת כליה (מסקנות 8, 9 בחוות דעתו). בתשובותיו לשאלות הבהרה מיום 8/1/07 הדגיש, "שלא ניתן לקבוע את תוחלת החיים של חולה סוכרתי עקב המורכבות העצומה של המאפיינים האישיים של כל חולה וחולה" ובאשר לתוחלת החיים הצפויה של התובעת, במידה ותעבור השתלה מוצלחת, העריך כי קיימת סבירות גבוהה שזו עשויה להאריך את תוחלת חייה מעל הצפוי "ולהסתפק במידה סבירה יותר של 10 שנים מעל הנאמר בחוות דעתי הקודמת".
36. לטענת הנתבעת, צפויה לתובעת תוחלת חיים, לכל היותר, של 15 שנים, וזאת בשים לב למצבה הרפואי והתדרדרות, שחלה לטענתה, כפי שעולה מהמסמכים הרפואיים הנוספים שביקשה לצרף לאחר הגשת סיכומיה. לעומתה, טענה התובעת, בסיכומיה, כי מצבה טוב יותר מהמתואר בחוות הדעת, והיא מפנה לעניין זה לתשובת המומחה לשאלת הבהרה שלפיה אישר כי חל שיפור במצב כליותיה (נספח לחוות דעתו המשלימה). עוד הפנתה התובעת לעדותה ולפיה, המליצה הרופאה המטפלת כי בעקבות ירידה ברמת הקריאיטינין – "שלא ארוץ לביצוע השתלת כליות גם אם אוזמן לכך עכשיו" (ס' 19  לתצהירה המשלים), ומשכך, טענה לתוחלת חיים של 30 שנה. בתגובתה לבקשת הנתבעת להגשת הראיות הנוספות, טענה כי אין ללמוד מהמסמכים הרפואיים שצורפו על התדרדרות נמשכת וקבועה במצבה הרפואי או שינוי דרמטי בנתונים הקיימים בתיק בית המשפט, אלא על אירוע חד פעמי, הצפוי מעת לעת, אצל חולי סוכרת עם פגיעה כלייתית במצבה של התובעת.
37. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות, בעיקר חוות דעתו של ד"ר רפופורט, אשר הצדדים בחרו שלא לזמנו לחקירה, לא מצאתי מקום לשנות מהערכותיו, אשר מטבען אינן ודאיות, לנוכח טיבה של המחלה והתפתחותה ולקבל את סברתו על פיהן ומכוחן לקבוע כי לתובעת תוחלת חיים של כ-25 שנה, ממועד חוות הדעת המשלימה (11/06) ועד ל- 12/31.
מכאן לדיון בגובה הנזק.
כאב וסבל:
38. נכותה הרפואית הכוללת של התובעת הקשורה סיבתית לתאונה הינה, כאמור, בשיעור 30%. לפיכך, ועל פי הקבוע בתקנה 2(א) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בגין נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976 (להלן: "התקנות"), ובניכוי גילה של התובעת כאמור בתקנה 3 לתקנות, הנני מחייב את הנתבעת בפיצוי בראש נזק זה בסך הכולל ריבית של 57,800 ₪.
הפסד השתכרות לעבר
39. התובעת טענה כי עובר לתאונה עבדה כרכזת לשכה בכירה במס הכנסה והשתכרה 8,048 ₪ לחודש. התובעת הוסיפה כי עבודתה כרכזת לשכה קודם לתאונה "דרשה הרבה קימות מהכסא, "קפיצות" לשליחויות שונות בבניין שלנו… עבדתי עשרות שעות נוספות בחודש, כולל ימי שישי, ערבי חג וחולי מועד". עוד הצהירה כי כמה חודשים לאחר התאונה הוחלט כי היא תועבר לתפקיד מזכירה (ס' 10-9), וכי הדבר מנע את קידומה ופגע בשכרה (ס' 12), וכי כתוצאה מהתאונה הוחזרה לדרגתה הקודמת, מזכירה בכירה, שבה קיבלה שכר נמוך יותר וכי היום שכרה עומד על כ – 6,000 ₪ בלבד. עוד טענה התובעת כי כתוצאה מהתאונה חדלה מלעבוד בשעות נוספות כפי שנהגה לפני התאונה. התובעת טענה אפוא כי יש לפצותה על מלוא הגריעה משכרה מיום התאונה ועד היום (למעט תקופת שמירת ההיריון וחופשת הלידה), בסך 130,000 ₪. מנגד טענה הנתבעת כי יש לפצות את התובעת, לכל היותר, עבור שני חודשי אי הכושר המלא בעקבות השבר הראשוני בכף רגל ימין ובסך של 1,017 ₪, ובאשר להמשך, אין לפצותה בהעדר קשר סיבתי, וככל שקיימת ירידה בהכנסה, זו נובעת ממצבה הרפואי הקשור במחלת הסוכרת.
40. ד"ר עמית-כהן חיוותה דעתה כי לתובע נגרמה נכות זמנית בשיעור 100% למשך חודשיים מיום 13.9.00 ובשיעור 70% ל-13 חודשים נוספים – עד דצמבר 2001 (עמ' 5 לחוות הדעת הראשונה, עמ' 19 לפרוטוקול מיום 2/6/03). ד"ר עמית-כהן הבהירה כי הגם שבתקופה זו נגרמו לתובעת שברים בברך ובקרסול ימין, הרי ש"כל התקופה הזאת שטיפלו בברך טיפלו במקביל גם בכף הרגל ובקרסול. זה תקופה חופפת" (עמ' 20 לפרוטוקול, שם). מכאן שיש לייחס את מלוא תקופת הנכות הזמנית לתאונה.
41. התובעת טוענת כי בסיס שכרה עובר לתאונה עמד על סך 8,048 ברוטו ₪ (עמ' 19 לסיכומיה). מנגד סבורה הנתבעת כי בסיס השכר הוא 6,136 ₪ נטו (עמ' 42 לסיכומיה). כעולה מתלושי השכר (נספח א' לתצהיר התובעת), שכרה המצטבר של התובעת בשבעת החודשים הראשונים של שנת 2000, החודשים שקדמו לתאונה, היה 56,341 ₪ (לפי הסכום "ברוטו למס שנתי" בתלוש חודש יולי 2000). מסך זה יש להפחית 4,244 ₪ ששולמו כהפרשי שכר עבור שנת 1999. אין להפחית את מלוא ההפרשים ששולמו במשכורת פברואר 2000, מאחר שאלה שולמו עבור חודש ינואר 2000. אין להפחית גם את התשלומים השונים עבור הוצאות רכב, ששולמו לתובעת בשיעורים ולא על בסיס שנתי חד פעמי (ראה תלושי חודשים פברואר ויוני 2000). מנגד, דמי ההבראה בסך 1,201 ששולמו בחודש יוני 2000 שולמו עבור השנה כולה ומכאן שיש לקחת בחשבון את חלקם היחסי בלבד. מחלוקת היתרה – 50,896 ₪ – ל-7 חודשים ובתוספת חלק יחסי של דמי ההבראה יתקבל שכר חודשי ממוצע של 7,370 ₪, ובניכוי מס הכנסה החל על הכנסת התובעת במועד מתן פסק הדין (סעיף 4(2) לחוק) – 7,137 ₪ נכון למועד התאונה.
42. בחודשים ספטמבר-אוקטובר 2000 השתכרה התובעת סך של 5,184 ₪ ו-5,134 ₪ ברוטו בהתאמה (כולל חלק יחסי של דמי ההבראה). ביום מתן פסק הדין לא חייבת התובעת במס על סכום זה. לאור קביעת המומחית בדבר חודשיים של אי כושר מלא יש לפצות את התובעת על מלוא נזקיה בחודשים אלה, בסך 3,956 ₪ ובתוספת ריבית והצמדה להיום: 5,800 ₪.
43. המומחית הכירה, כאמור ב-13 חודשי אי כושר נוספים בשיעור 70% כתוצאה מהתאונה, ולפיכך אין לקבל את טענת הנתבעת כי הפסדי התובעת בתקופה זו אינן קשורים לתאונה (עמ' 43 לסיכומיה). מאחר שבחודשים אלה פחת שכרה של התובעת בשיעור נמוך מ-70%, זכאית היא לפיצוי על מלוא אובדן שכרה בחודשים אלה (נובמבר 2000 – נובמבר 2001). שכרה של התובעת נטו, בחודשים נובמבר-דצמבר 2000 ובתוספת יחסית של דמי הבראה  הינו 4,353 ₪ ו-4,921 ₪ בהתאמה, ומכאן שנגרם לה אפוא הפסד בסך 2,784 ₪ ו- 2,216 ₪, בהתאמה. שכר הנטו הממוצע של התובעת ב-11 החודשים הראשונים של שנת 2001 הינו 6,100 ₪, ובחודשים אלה נגרם לה אפוא הפסד ממוצע של 1,037 ש"ח. עבור 13 החודשים האמורים זכאית אפוא התובעת לפיצוי בסך 5,000 ₪ + 1,037 ₪ X 11 = 16,407 ₪ ובשיערוך: 23,200 ₪.
44. תלושי השכר בתקופה שלאחר תום הנכות הזמנית מצביעים על ירידה בשכרה כדלקמן:
בחודש דצמבר 2001 השתכרה התובעת סך 3,889 נטו, ומכאן שנגרם לה הפסד של 3,248 ₪. במחצית הראשונה של שנת 2002 השתכרה התובעת סך ממוצע של 6,548 ₪ ברוטו (הכולל חלק יחסי של דמי ההבראה), שהם 6,488 ₪ נטו, ומכאן שנגרם לה הפסד של 649 ₪ לחודש. התובעת לא הציגה תלושי שכר עבור התקופה שמחודש יולי 2002 ועד סוף שנת 2003. לאור יתר תלושי השכר שהוצגו הנני מעריך את הפסד השתכרותה בחודשים אלו בסך של 600 ₪ בחודש. שכרה הממוצע של התובעת לאחר חזרתה מחופשת הלידה ובשלושת החודשים האחרונים של שנת 2004 עמד על 6,710 ₪ ברוטו, ובניכוי מס הכנסה – 6,616 ש"ח, ומכאן שנגרם לה הפסד חודשי של 521 ₪. לפיכך הפסד השתכרותה לתקופה שמתום הנכות הזמנית ועד סוף שנת 2004 הינו בסך משוערך של 23,400 ₪.
45. שכרה הממוצע של התובעת בשנת 2005 הינו 5,914 ₪ לחודש, ומכאן שנגרם לה הפסד חודשי של 1,224 ₪. שכרה הממוצע במחצית הראשונה של שנת 2006 עמד על 6,500 ₪, ומכאן שנגרם לה הפסד חודשי של 637 ₪. בנסיבות העניין הנני מעריך את הפסד השתכרותה מחודש יולי 2006 ועד היום בסך האמור של 637 ₪ לחודש.
לתובעת נגרמה כאמור נכות אורתופדית שאינה קשורה לתאונה, אשר תרמה לירידה בשכרה, ולפיכך, ובשים לב לשיעור הנכות שהוסבה לתובעת בתאונה (30%) ביחס לנכות הכוללת (כ-74%), יש לייחס לתאונה רק חלק מהפסד שכרה, מראשית שנת 2005 ועד ליום מתן פסק הדין, בשיעור של כ-40%, ובסך משוערך של 11,000 ₪.
46. לפיכך ומכל האמור הנני פוסק לתובעת פיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר בסך משוערך של 63,400 ₪.
הפסד השתכרות לעתיד
47. שכרה של התובעת נטו עובר לתאונה עמד כאמור על 7,137 ₪, ובתוספת הצמדה להיום – 7,800 ₪. כאמור, שכרה הממוצע במחצית הראשונה של שנת 2006 עמד על 6,500 ₪, וזה גם ערכו בתוספת הצמדה להיום, ומכאן שנגרם לה הפסד חודשי של 1,300 ₪ לעומת שכרה עובר לתאונה. כאמור לעיל, יש לייחס לתאונה 40% מהפסד השכר, ועד תום תקופת תוחלת חייה, כאמור, ולמשך 24.5 שנה, ולפיכך הנני פוסק לה פיצוי בסך מהוון של  108,160 ₪.
48. האם יש בפיצוי האמור כדי לשקף נכונה את מלוא נזקיה של התובעת בגין התאונה, בעניין של הפסדי השתכרות לעתיד? אינני סבור כך, שכן לעתים, השתכרותו האקטואלית של הנפגע איננה משקפת נכונה את ההפחתה בפוטנציאל ההשתכרות, בשל הנכות שהוסבה בתאונה, ובשל האפשרות שלפיה ייפלט במועד מסוים, בעתיד ממקום עבודתו הנוכחי. מכאן, די להצביע על סיכוי שאינו היפותטי גרידא, לפגיעה בפוטנציאל ההשתכרות כדי לקבל פיצוי בגינו (ע"א 237/80 ברששת נ' האשאש פ"ד לו(1) 281, 307, ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4), 486, 519).
49. אמת, התובעת עובדת בשירות הציבורי מזה שנים רבות ועל אף מחלתה והנכות שהוסבה לה בתאונה, משרתה יציבה למדי, ובלשונה, "לפני שנתיים קיבלתי קביעות" (פרוטוקול מיום 29/1/07 , עמ' 16), ואף ד"ר גורדון סברה בחוות דעתה כי התובעת "יכולה להמשיך ולעבוד במשרה מלאה בתפקיד של מזכירה – המשך עבודתה הנוכחית" (שם, עמ' 5). יחד עם זאת, לנוכח מחלתה, קיימת אפשרות סבירה כי בעתיד תתקשה לבצע את עבודתה וקיים סיכוי, שאיננו היפותטי, לפיטוריה, בעיקר בשל החשש להחמרה במצבה הרפואי. בנסיבות אלו, הפיצוי בגין ההפסד החודשי המוכח, אין בו כדי לשקף את מלוא הגריעה, האפשרית, מכושר השתכרותה, לנוכח מגבלותיה מהתאונה, ובשים לב להחמרה הצפויה במצבה. אולם, לא ברור מתי בדיוק תחול הפחתה נוספת בשכרה, עד כדי פיטוריה, וכיצד תשתלב, לאחריה, אם בכלל, בשוק העבודה. בנסיבות אלה, ובשל הקושי המובנה בחישוב מדויק של הפיצוי, אין מנוס מלקבוע את שיעורו על דרך האומדנא, ובהתחשב במכלול השיקולים הרלוונטים. "אכן, נתוני המקרה דנן ובייחוד העובדה שהמערערת המשיכה לאורך שנים מאז התאונה להיות מועסקת באותו מקום עבודה בלא ששכרה נפגע (ובענייננו, עם הפחתה מסוימת – מ.ב.), מצדיקים בהחלט את חישוב הפיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד באופן גלובאלי (ראו ע"א 6553/96 צור-שמיר חברה לביטוח בע"מ נ' מלצר, פ"ד נג(1) 611, 617 (1999))." (ע"א 7950/02 לעיל). לפיכך, בשים לב למגבלותיה של התובעת בשל התאונה, שיעור נכותה, עיסוקה ואפשרות פיטוריה בעתיד, ומנגד, מחלת הסוכרת, קיצור תוחלת חייה ופרק הזמן שחלף מאז התאונה, הנני פוסק לתובעת פיצוי בגין הפסד נוסף של השתכרות בעתיד, באופן גלובלי, ובסכום של 100,000 ₪ (שם, פסקה 9, ע"א (ת"א) 1491/02, מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' מזרחי).
50. סך כל הפיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד הינו 208,160 ₪.
עזרה וסיעוד לעבר
51. התובעת טענה כי היא זכאית לפיצוי עקב העזרה שהושיטו לה הוריה ובעלה, ובסך כולל של 132,000 ₪. עוד טענה התובעת כי נזקקה לעזרה בשכר, והגם שקיבלה עזרה כזו גם קודם לתאונה, היא נזקקה לה ביתר שאת לאחריה. התובעת עתרה בגין עזרה זו לפיצוי בסך של 74,700 ₪. מנגד טענה הנתבעת כי התובעת זקוקה לעזרה בשל מחלת הסכרת ממנה סבלה עוד קודם לתאונה ובשל החמרת מצבה לאחר התאונה (עמ' 46-44 לסיכומיה).
52. התובעת הצהירה כי "ב-14.9.00 בביה"ח הדסה עין כרם רגלי גובסה… הורי החזירו אותי מביה"ח לביתם, אבי לקח אותי על גבו הביתה ואיציק הביא מאוחר יותר זוג קביים מ"יד שרה"… נשארתי בדירת הוריי עד סוף אוקטובר 2001. בתקופה זו אמי סעדה אותי בכל: הביאה לי את ארוחותי, עזרה לי להתלבש וממש רחצה אותי, ייבשה אותי והלבישה אותי, תוך ביצוע תרגולת מסובכת של ישיבה על שפת האמבטיה עם הרגל המגובסת בחוץ" (ס' 23-22), וכי לאחר שחזרה לגור בביתה היתה אמה "נמצאת אתי מספר שעות, מכינה לי אוכל, מנקה, מכבסת וחוזרת לביתה רק לאחר שרחצה אותי" (ס' 25). בעניין העזרה בשכר הצהירה כי "מאז גיבוס הרגל ועד היום אני מעסיקה עוזרת בית בשם חנאן צאלח… פעם בשבוע בין 4 ל-6 שעות בכל פעם ומקבלת 150 ₪ במזומן. היא שוטפת את כל הבית, מטפלת גם בכביסות ובהחלפת מצעים" (ס' 35 לתצהירה). יחד עם זאת, לא הובאו ראיות נוספות בתמיכה, ובשים לב להתנגדות הנתבעת (עמ' 14 לפרוט' מיום 29/1/07), אין לקבל את ה"אישורים" שהוגשו לביסוס הטענה, בהעדר חקירת עורכיהם. בתצהירה המשלים הצהירה על העזרה שקיבלה לאחר הפגיעה ברגל שמאל: "איציק בעלי היה… מביא את הילדות מבית הורי לביתנו, ואני, בעזרתה הצמודה של בת דודתי, דנה ביטון בת ה-18 , הייתי מטפלת בהן, שהרי אינני יכולה להרימן… ואף לא לדאוג למרבית צרכיהן… שילמתי לדנה 100 ש"ח מדי יומיים. כשדנה לא היתה יכולה להגיע, לעתים רחוקות, אמי או אחותי היו מגיעות ולא מותירות אותי לעולם לבד. כל זה היה … עד יוני (2005 – מ.ב.) …מאז ועד סוף אוגוסט אמי היתה מגיעה לכאן באופן קבוע, במקום דנה… אמי בדרך כלל מגיעה לסייע לי. שלוש פעמים בשבוע דנה ממשיכה לעזור לי בשעות אחר הצהריים" (ס' 13-12).
53. בעלה של התובעת הצהיר כי "אני עוזר לאלמונית מדי בוקר ללבוש את המכשיר ולהכניס אותו לנעל ולחבוש את התחבושות. אני מסיע אותה פעמים רבות לטיפולים ולביקורות. כל הקניות… מבוצעות על ידי וכן גם הסידורים הרגילים של כל משפחה. הדבר פוגע משמעותית בעיסוקי כספר, כאשר כל עזיבה של המספרה גורמת לאבדן הכנסות" (ס' 9).
54. על פי העדויות נעזרה אפוא התובעת בבני משפחתה. הלכה היא כי גם עזרה משפחתית לנפגע היא בת פיצוי. בנסיבות אלה, "… על בית המשפט לעשות אומדן של הסכום המגיע כפיצוי נאות בעד העזרה שניתנת על ידי בן הזוג או בני משפחה אחרים של הניזק ולפסוק סכום זה לטובת הניזק" (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז, פ"ד כח(1) 277, 280 (1973); ע"א 142/89 גמליאל נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ, תק-על 90(3), 683 (1990); ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ, תק-על 97(3), 919 (1997)). אמת, זכאותו של ניזוק לפיצוי בגין עזרת קרוביו צומחת בנסיבות בהן פעולות הסיוע להן הוא זוכה חורגות מעבר לנורמות המקובלות ביחסים שבין הקרובים לניזוק (ע"א 810/81 לוי נ' מזרחי, פ"ד לט(1) 477, 493 (1985); ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז, פ"ד לח(3) 580, 588 (1984)) וכך אירע בענייננו.
55. לפיכך ומכל האמור, לאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, בעניין העזרה והסיעוד אותם קיבלה התובעת, בעיקר מבני משפחתה ובמידה מסוימת גם בשכר, ובשים לב לשיעורי הנכות הזמנית והנכות הצמיתה הנובעת מהתאונה, לאופי פגיעותיה של התובעת ולהשפעתן על התפקוד, ומאידך, בשים לב למחלת הסוכרת והשפעתה על תפקודה ומידת הסיוע לו נזקקה בשל מחלתה, הנני קובע, על דרך האומדן, פיצוי גלובלי, משוערך בשים לב למועד התאונה, עבור עזרת צד ג' לעבר, בסך של 50,000 ₪.
עזרה וסיעוד לעתיד
56. ד"ר גורדון, מומחית ברפואת שיקום קבעה בחוות דעתה מיום 29/3/06 כי התובעת זקוקה לעזרה בעבודות קשות במשק הבית כקניות, ניקיון וכביסה (עמ' 5) וכן בטיפול בבנותיה שכן "אינה מסוגלת לרחוץ אותן, להוציאן ממיטתן לקחתן למעון או לבילוי מחוץ לבית ולהישאר איתן" (תשובות לשאלות הבהרה מיום 17/5/06). הצדדים הגישו חוות דעת מטעמם לשם הערכת עלויות צרכיה השיקומיים של התובעת. מטעם התובעת הוגשה חוות דעת מאת גב' נגה זיו, מרפאה בעיסוק, מיום 24/5/06, אשר קבעה כי "במצב הנוכחי זקוקה לכ-8 שעות עזרה ביום… בשעות אלה כלולה גם עזרה בפעולות משק הבית היומיומיות… כאשר הדירה תותאם במלואה, ניתן יהיה לצמצם את שעות העזרה בכשעה-שעתיים ביום. כשהילדות תגענה לגיל בגרות ועצמאות ניתן יהיה לצמצם את השעות לממוצע של 5-4 שעות ביום למשך כל השבוע. עלות שעת עזרה במשק בית היא כ-40-35 ₪. מחיר זה אינו כולל דמי נסיעה, ביטוח לאומי, חופשות ופיצויים פיטורין" (עמ'  6-5). מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של גדעון האס, עובד סוציאלי, מיום 18/7/06 אשר קבע כי התובעת זקוקה לעזרה בעבודות הבית למשך שעה-שעתיים ביום ובעלות של 30-29 ₪ לשעה, ולעזרה בלבישת המכשירים ובטיפול בבנותיה למשך שלוש-ארבע שעות ביום בעלות של 20-19 ₪ לשעה, וכי לכשהבנות תגדלנה, תזדקק לעזרה של כשעה ביום (עמ' 5-4).
57. התובעת טענה (עמ' 25 לסיכומיה) כי עד שיגיעו בנותיה (ילידות 2/2004) לגיל שבע היא תזדקק לעזרה של 8 שעות ביום, וכי אם התאמת הדירה תבוצע בתוך שנה, תזדקק לעזרה של 6.5 שעות ביום, וכי לאחר הגיע הבנות לגיל שבע ועד תום תוחלת חיי התובעת, תזדקק לעזרה של 4 שעות ביום. לעומתה טענה הנתבעת כי התובעת תזדקק מדי יום לעזרה בעבודות משק הבית למשך 1.5 שעות בעלות 30 ₪ לשעה, ובנוסף לכך תזדקק לעזרה בטיפול בבנותיה בעלות של 20 ₪ לשעה  למשך 3.5 שעות ליום עד הגיע הבנות לגיל 5 ולאחר מכן למשך ½ שעה ביום עד הגיען לגיל 18.
58. לאור האמור בחוות דעת המומחים, ובהתחשב בשיעור נכותה ומגבלותיה התפקודיות של התובעת, במיקום פגיעותיה, ובהיקף העזרה לה תזדקק בעתיד, כעולה מחוות דעתה של ד"ר גורדון (לרבות תשובותיה לשאלות ההבהרה), ובשים לב לשיעור העזרה הנחוצה לבנותיה בתקופות שונות, ועל יסוד הנתונים שהובאו בחוות דעת מומחי הצדדים, לעניין הערכת עלויות הצרכים השיקומיים הדרושים בגינה, הנני מעריך את הוצאותיה בגין עזרה וסיעוד לעתיד, על דרך האומדן, ובסך גלובלי של 225,000 ₪.
הוצאות נסיעה בעבר
59. התובעת טענה כי משאינה יכולה לנסוע בתחבורה ציבורית (חוות דעת ד"ר גורדון, עמ' 5) ומשאינה יכולה לנהוג ברכב רגיל, היא הוסעה לעבודה ובחזרה על ידי אביה,יאיר כהן, שהינו נהג מונית עצמאי. משכך עתרה התובעת לפיצוי בסך 28,800 ₪, וזאת לפי חישוב של סך משוערך של 700 ₪ לחודש למשך 41 חודשים, לאחר הפחתת תקופות אי הכושר בשל התאונה וחלק מתקופת ההיריון וחופשת הלידה.
60. מנגד טענה הנתבעת כי אין לקבל את טענות התובעת משום שאביה לא הובא להעיד על ההסעות הנטענות וכי חלק מהקבלות שצורפו אינן על שם האב וכי הן הוצאו בשעות שונות של היום וחלקן אינן מתאימות לשעות העבודה של התובעת. עוד טענה כי הצורך בנסיעה לעבודה קיים, כמובן, גם ללא קשר לתאונה ולמצבה האורתופדי, והוסיפה כי התובעת היתה בעלת רכב צמוד עוד קודם לתאונה, לו נזקקה בשל החולשה בגפיה התחתונות ובשל הנוירופתיה, וללא קשר לתאונה (עמ' 44-43 לסיכומיה).
61. ד"ר גורדון קבעה כי "עקב אופי מגבלותיה שגורם לחוסר בטיחות לא יכולה להשתמש בתחבורה ציבורית. לא מסוגלת לנהוג ברכב רגיל ,זקוקה לרכב מותאם עם מנגנון נהיגה ידני" (עמ' 5 לחוות הדעת). בשים לב לכך שד"ר גורדון לא נחקרה על חוות דעתה ובהיותה מומחית מטעם בית המשפט הנני מקבל את האמור בחוות דעתה לעניין זה. התובעת הצהירה כי "בתחילת נובמבר חזרתי לעבודה. הייתי מוסעת מדי בוקר על ידי אבי שהינו נהג מונית עצמאי… בחזרה מהעבודה, היה אבי מסיע אותי במכוניתו" (ס' 25-24 לתצהירה), "מאחר שנסיעות אלה הינן על חשבון שעות עבודתו שילמתי ואני משלמת לו עבור הנסיעות" (ס' 37). בתצהירה המשלים הצהירה כי "אני נוסעת במוניות הלוך וחזור לעבודה, כמעט תמיד על ידי אבי. נוצר חוב גדול ביותר שלי כלפיו עקב כך. פעמיים בשבוע אני נוסעת לביקורות ובדיקות שונות, מרבית הפעמים במונית. אם זה לפני השעה 18:00 ע"י אבי" (ס' 22-21). התובעת צירפה לתצהירה קבלות על נסיעות במוניות בסך של כ-7,500 ₪.
62. בניגוד לטענות הנתבעת, הנני סבור כי הקבלות תואמות את שעות העבודה הרגילות, כך שניתן לייחס אותן, כטענת התובעת, לנסיעות לעבודה וממנה. כמו כן, בעובדה שחלק מהקבלות אינן על שם אביה של התובעת אין כדי לגרוע מזכאותה לפיצוי בגינן, משהצהירה בתצהירה המשלים, כאמור, כי לא כל הנסיעות הינן במוניתו של האב. בנסיבות העניין אין לייחס לחובת התובעת את העובדה שאביה לא הובא לעדות, וזאת משטענותיה לעניין זה נתמכות בקבלות הרבות שהציגה כראיה.
63. התובעת הציגה קבלות המתייחסות לתקופה שבין נובמבר 2001 – דצמבר 2003. בניגוד לתחשיב שערכה התובעת בסיכומיה, מדובר בתקופה של 26 חודש, ומכאן שמדובר בהוצאה חודשית ממוצעת של 288 ₪ (כמתקבל מחלוקת סכום הקבלות – 7,500 ₪ ל-26 חודשים). התובעת מבקשת פיצוי דומה עבור 26 חודשים נוספים, כאמור, ובנסיבות העניין, בשים לב לחוות דעת ד"ר גורדון ולעדותה של התובעת, הרי שהיא זכאית להוצאות גם עבור תקופה זו. סך כל ההוצאות לעבר בשיערוך ליום מתן פסק הדין: 17,200 ₪. משנכותה הנובעת מהתאונה הינה בשיעור כ-40% מסך כל נכותה האורתופדית של התובעת (ודוק – הפיצוי מבוקש עבור התקופה שמחודש נובמבר 2001 ואילך, בעת שכבר סבלה התובעת, לצד הנכות בכף רגל ימין הקשורה לתאונה, גם מהנכות בברך ימין שאינה קשורה לתאונה ומהנכות בקרסול ימין הקשורה רק בחלקה לתאונה), הנני פוסק לה פיצוי בשיעור 40% מהוצאותיה לעבר, ובסך של 6,880 ₪.
הוצאות נוספות בעבר
64. התובעת טענה כי נגרמו לה הוצאות נוספות עבור שיעורי נהיגה לקבלת רשיון נהיגה מיוחד ברכב עם מנגנון ידני, תשלום עבור מכשירים ארוכים, נעליים גבוהות, שכירת ציוד רפואי וביקור אצל רופאים, ובסך משוערך של 23,500 בהתאם לקבלות שהגישה.
65. ההוצאות שהוכחו בהתאם לקבלות שהוגשו הינן בסך משוערך של 21,500 ₪. מהטעמים דלעיל, זכאית התובעת לפיצוי בשיעור 40% מהוצאותיה, ובסך 8,600 ₪.
ציוד לניידות
66. ד"ר גורדון המליצה על הציוד דלקמן:
"כסא גלגלים ידני, החלפתו כל 5 שנים.
מכשירים ארוכים – KAFO –  אותם מחליפים כל 4 שנים.
הליכון.
נעליים אורתופדיות מיוחדות לפי מידת הגבס, מחליפים כל שנתיים.
שטיחון למקלחת.
ידית אחיזה לשירותים ולמקלחת.
כסא פלסטי רגיל למקלחת" (עמ' 5 לחוות הדעת).
להלן נבחן את עלויות הציוד הנדרש בהתאם לחוות הדעת שהגישו הצדדים.
כסא גלגלים
67. גב' זיו הממליצה על כסא גלגלים בעלות 12,000 ₪ וכן על עגלת שירותים לשימוש בחדר הרחצה בעלות של 3,000 – 2,000 ₪ להחלפה כל 4-3 שנים.  התובעת מפנה לת.א. (מחוזי חיפה) 1381/99 קוגן נ' מדינת ישראל, ובהתחשב בהשתתפות אפשרית של משרד הבריאות, טענה לפיצוי של כ-120 ₪ לחודש עד תום תוחלת חייה (לפי פיצוי של 7,000 ₪ לכסא). הנתבעת מפנה לחוות דעת מר האס שלפיה עלות כסאות גלגלים הינה בין 3,694 ₪ ל- 5,850, ולהערכת הנתבעת, כ-5,000 ₪, כאשר משרד הבריאות נושא ב-75% מעלות הכסא (עמ' 3 לחוות הדעת).
68. מומחי הצדדים לא נחקרו, ולפיכך אין לי אלא לקבוע את עלות הכסא בשיעור ממוצע של 8,500 ₪. מר האס חיווה דעתו כי משרד הבריאות נושא ב-75% מעלות הכסא. התובעת לא חלקה על שיעור זה ואף הכירה, כאמור בהשתתפות חלקית של משרד הבריאות, ומשכך הנני מקבל את האמור בחוות דעת מר האס לעניין זה. התובעת תצטרך לשאת אפוא בשיעור 25% מעלות הכסא, ובסך 2,125 ₪ לכסא, וזאת מדי 5 שנים עד תום תוחלת חייה, כאמור בחוות דעת ד"ר גורדון. התובעת זכאית  לפיצוי בשיעור 40% מהסכום האמור, כשיעור הנכות הנובעת מהתאונה מתוך כלל הנכות האורתופדית, ובסך 850 ₪ לכסא. לפיכך הנני פוסק לה פיצוי בסך מהוון של 2,800 ₪.
עגלת שירותים
69. גב' זיו המליצה על עגלת שירותים לשימוש בעת הרחצה, שמחירה 3,000-2,000 ₪, להחלפה כל 4-3 שנים. מנגד טענה הנתבעת כי אין לפצות התובעת בגין עגלת שיורותים, לאחר שד"ר גורדון לא המליצה על שימוש בעגלת רחצה, ואף לא נשאלה או נחקרה על כך, וכי בחוות דעתה ציינה כי התובעת "יכולה להיות עצמאית ברחצה בישיבה לאחר התקנת מקלחת בבית" (עמ' 5 לחוות הדעת, עמ' 51-50 לסיכומי הנתבעת). לאור האמור בחוות דעת ד"ר גורדון ומטעמי הנתבעת בסיכומיה, הנני קובע כי אין לפצות את התובעת בגין עגלת שירותים.
מכשירים ארוכים
70. גב' זיו חיוותה דעתה כי ההשתתפות העצמית בגין המכשירים הארוכים הינה 1,600 ₪. לדעת מר האס ,ההשתתפות גבוהה יותר – 1,820 ₪. לנוכח קביעות אלה מיהרו הצדדים בסיכומיהם לאמץ כל אחד את חוות דעת הצד שכנגד. משכך, ייערך גם כאן החישוב לפי ממוצע חוות הדעת, בסך 1,710 ₪, מתוכם יש לפצות את התובעת בשיעור 40%, כאמור, ובסך 684 ₪, וזאת מדי 4 שנים לפי חוות דעת ד"ר גורדון, ועד תוחלת חיי התובעת. לאור האמור הנני פוסק לתובעת פיצוי בסך מהוון של 3,100 ₪.
נעליים מיוחדות
71. לדעת גב' זיו, ההשתתפות העצמית בעלות נעליים מיוחדות הינה בסך 450 ₪, ולדעת מר האס – 486 ₪. הנתבעת מפנה לקבלה על סך 450 ₪ בהם נשאה התובעת (הוגשה מטעם התובעת ביום 24/7/06 כנספח ט"ז לתצהירה; צורפה כנספח כ"ח לסיכומי הנתבעת). משכך, יש לקבל את הסך של 450 ₪ כבסיס לפיצוי, וממנו זכאית התובעת ל-40%, כאמור, ובסך 180 ₪ לזוג נעליים. ד"ר גורדון ציינה כי יש להחליף את הנעליים כל שנתיים, ועד תום תוחלת חיי התובעת. לפיכך זכאית התובעת לפיצוי מהוון בסך 1,600 ₪.
הליכון
72. לדעת גב' זיו, עלות הליכון הינה 1,500 ₪ להחלפה כל שנתיים. לדעת מר האס העלות היא 471 ₪, להחלפה כל 5 שנים. גם כאן ייערך החישוב לפי ממוצע חוות הדעת. העלות עד תום תוחלת חיי התובעת הינה לפי חוות דעת גב' זיו – 13,200 ₪, ולפי מר האס – 1,500 ₪. הממוצע הינו – 7,350 ₪. משכך, הנני פוסק לתובעת פיצוי בשיעור 40% מהסכום האמור – 2,940 ₪.
קביים
73. גב' זיו קבעה כי עלות קביים קנדיים הינה 150 ₪ לשנה, וציינה כי התובעת עומדת להתחיל שיקום ללימוד הליכה בעזרת קביים. לטענת הנתבעת, מומחית השיקום לא ציינה כי יש צורך בקביים, ולפיכך אין לפסוק פיצוי בגינן. בעניין זה דעתי כדעת הנתבעת. הצורך בקביים לא נזכר בחוות דעת ד"ר גורדון, והיא לא נשאלה או נחקרה על כך. משכך, אינני פוסק פיצוי בגינם.
טיפול רפואי בעתיד
74. התובעת הפנתה לחוות דעת ד"ר גורדון אשר קבעה כי התובעת תזדקק ל-32 טיפולי פיזיותרפיה בשנה, 20 מתוכם אינם כלולים בסל הבריאות, ובסך 200 ₪ לטיפול, שהם 4,000 ₪ לשנה. עוד טענה התובעת כי היא זכאית לפיצוי בגין נסיעות לטיפולי הפיזיותרפיה ולטיפולים נוספים וכן עבור משככי כאבים, ובסך כולל של 1,000 ₪ לשנה.
75. הנתבעת טענה כי התובעת לא הוכיחה כלל כי היא נזקקת לטיפול פיזיותרפיה וכי מחוות דעת ד"ר עמית-כהן עולה כי אין לה צורך בהם וכי בפועל לא עברה טיפולי פיזיותרפיה. עוד טענה הנתבעת כי סל הבריאות כולל את מלוא התרופות והטיפולים להם תזדקק התובעת, וכן את מלוא טיפולי הפיזיותרפיה הנטענים על ידה, לאור מחלתה, ובהתאם לפריט 22(3)(1) לתוספת השנייה לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994, שעניינו "(3) פיזיותרפיה כרונית בקהילה: (1) הערכה וטיפול במקרים כרוניים במבוגרים וילדים או במחלות, כגון: במחלות נוירולוגיות, נווניות, במחלות מפרקים ושרירים". הנתבעת הציעה גם לפצות את התובעת בסך גלובלי של  1,000 ₪ בגין הוצאות נסיעה, ולחילופין בשיעור יחסי מסכום זה בהתאם לשיעור הנכות המיוחס לתאונה.
76. אכן, ד"ר עמית-כהן לא ציינה צורך בטיפולי פיזיותרפיה, ואולם ד"ר גורדון קבעה כי יש בהם צורך במסגרת צרכיה השיקומיים של התובעת שהם בתחום מומחיותה. יצוין כי ד"ר גורדון לא הובאה לעדות ולא נשאלה כל שאלה בעניין זה. משכך הנני מקבל את חוות דעתה לעניין הצורך בטיפולי פיזיותרפיה. מאידך, יש לקבל את טענת הנתבעת כי לאור תוכנו של פריט 22(3)(1) האמור, דומה כי מלוא טיפולי הפיזיותרפיה הנטענים כלולים בסל הבריאות, ומשהתובעת לא טענה כי פנתה לקבל את הטיפולים מקופת החולים ונדחתה. משכך, אין לפסוק לתובעת פיצוי בגין טיפולי פיזיותרפיה.
77. מנגד זכאית התובעת להוצאות נסיעה ולעלות ההשתתפות העצמית עבור משככי כאבים, והכל עבור שיעור הנכות שיש לייחסו לתאונה, ובנסיבות העניין הנני פוסק לתובעת, על דרך האומדן, פיצוי בסכום גלובלי של 5,000 ₪.
התאמת דיור
78. התובעת טענה להוצאות התאמת דיור בסך 200,000 ₪. ד"ר גורדון קבעה כי התובעת "זקוקה לדירה בקומת קרקע ללא מדרגות עד לכניסה או בתוך הדירה, מותאמת לכסא גלגלים כדי לאפשר עצמאות מלאה ברחצה בישיבה. מומלץ להשתמש במקלחת (ולא באמבטיה)" (עמ' 5 לחוות הדעת). גב' זיו הדגישה כי "מומלץ שנכה המשתמש בכסא גלגלים או בקביים יגור בדירה צמודת קרקע על מפלס אחד אשר חניה מקורה צמודה לה ללא הפרשי גובה, או בדירה בבניין עם מעלית המגובה בגנרטור… רוחב הפתחים, המעברים והמסדרונות הדרוש הוא לא פחות מ- 90-80 ס"מ … יש להקצות בדירה כזו חדר שינה לנכה רחב דיו לתנועה של כסא גלגלים מסביב למטה ולאחסון כסא נוסף (לרחצה). מומלץ על גודל חדר של 15 מ"ר לפחות (בחדר ללא ארון קיר). לחדר השינה יוצמד חדר רחצה ושירותים. החדר צריך להיות רחב ולהכיל מעקות וריצוף מונע החלקה. גובה הכיור, הארונות והמראה צריך להיות מותאם לשימוש מגובה ישיבה. המטבח צריך להיות מותאם מבחינת גובה הארונות, הכיור ומשטחי העבודה. כן יש לפנות את החלל מתחת לכיור ולמשטחי העבודה לכסא הגלגלים" (עמ' 4). התובעת מפנה בעניין זה לת.א. (מחוזי חיפה) 1165/95 חושיה נ' ארליך צבי חברה לבניין בע"מ, שם נפסק בגין התאמת דיור סך של 150,000 ₪. התובעת הוסיפה כי התקנת מדרגות כסא בחדר המדרגות של דירתה הנוכחית אינה מעשית משמדובר בבית משותף.
79. הנתבעת טענה כי משהתובעת לא ערכה כל שינויים בדירתה ממועד התאונה ועד היום, יש בכך ללמד כי אין היא זקוקה לביצוע השינויים. הנתבעת הפנתה לחוות דעת מר האס, שלפיה להתאמת גובה משטחי העבודה ניתן להשתמש בכסא מוגבה בעלות 600 ₪, וכי ניתן להחליף את האמבטיה ב"משטח רחצה כאשר המים קולחים מעל" בעלות 2,000 ₪, ניתן להרחיב דלתות צרות ולהתאימן למעבר כסא גלגלים בעלות של 600-300 ₪ לדלת ומשקוף וכי את 8 המדרגות המובילות לדירתה ניתן לעבור במדרגות-כסא שעלותן 30,000-20,000 ₪. מר האס הוסיף כי ניתן לקבל ממשרד הבריאות השתתפות בשינויים בדיור, כולל בכסא מעלון, לנכים ניידים בכסא גלגלים (עמ' 5 לחוות הדעת).
80. משד"ר גורדון קבעה כי התובעת זקוקה לדירה בקומת הקרקע וכי יש להתאים את הדירה לשימוש בכסא גלגלים, הנני מקבל את דעתה, ולפיכך הנני דוחה את המלצת מר האס להתקנת מדרגות כסא במדרגות המובילות לדירתה הנוכחית של התובעת, וזאת משזו אינה עולה בקנה אחד עם חוות דעת ד"ר גורדון, ומשד"ר גורדון לא נחקרה על חוות דעתה ולא נשאלה בעניין זה. בהתייחס לטענת הנתבעת בדבר חלוף הזמן מאז התאונה, הרי שהצורך בהתאמת דיור לא נוצר ביום התאונה אלא במשך השנים וכתוצאה מההחמרה ההדרגתית במצבה של התובעת. הנתבעת גם לא הניחה כל תשתית עובדתית לכך שהתובעת ויתרה על פיצוי זה או לכך שיש ביכולתה לשאת בעלות התאמת הדיור בכוחות עצמה, ולא חקרה אותה בעניין זה. משכך, אין לזקוף לחובת התובעת את העובדה שלא ערכה שינויים בדירתה, והנני דוחה את טענת הנתבעת לעניין זה.
81. התובעת זכאית לפיצוי בגין התאמת הדירה הקיימת לצרכיה, או עבור ההפרש בין דירתה הקיימת לדירה התואמת את צרכיה (קציר, פרק 140). אכן, "מקום שאופי הפגיעה מחייב את התאמת תנאי מגוריו למגבלות שנגרמו לו בעטייה של הפגיעה, אין מזכים אותו בפיצוי אלא בגין ההפרש הכספי הכרוך בהחלפת או בהתאמת דירתו" (ע"א 247/87 אלירם נ' אלימלך, תק-על 89(3) 986, ופסקי הדין הנזכרים שם). את יישומם ועלותם של דרכי השיקום, ניתן להוכיח באמצעות מומחים מטעם הצדדים, להבדיל מעצם דרכי השיקום שהינן עניין למומחה הרפואי מטעם בית המשפט (רע"א 2985/96 מדלסי נ' גוני, פ"ד נ(2) 81, 86). על אף האמור, לא הגישה התובעת חוות דעת מומחה בתחום הבנייה, מקום שראוי היה לעשות כן להוכחת עלות ההתאמות הנדרשות (ע"א 2596/92 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' כהן, תק-על 95(1) 576), ויש לזקוף זאת לחובתה.
82. בנסיבות העניין ובשים לב למצבה הרפואי של התובעת ולצרכיה כעולה מחוות הדעת, הנני קובע על דרך האומדן, את הוצאות התאמת הדיור הנדרשות בסך 100,000 (ראה והשווה ת.א. (מחוזי ירושלים) 1066/99 פרל נ' אישי ישיר חברה לביטוח בע"מ. משכך, הנני פוסק לתובעת פיצוי בראש נזק זה בשיעור 40% מהסכום האמור, כשיעור הנכות שהוסבה מהתאונה מתוך כלל הנכות האורתופדית, ובסך 40,000 ₪.
הוצאות ניידות בעתיד
83. התובעת טענה כי יש לפצותה בסך 100,000 ₪ מעבר לגמלת הניידות, ולעניין זה הפנתה לת.א. (מחוזי חיפה) 1448/99 גור-אש בועז נ' אבנר, ולא הגישה חוות דעת מומחה לעניין עלויות רכישת רכב מותאם לנהיגה עם מנגנון ידני, ולעניין עלות החזקתו, וטענה כי שיעור גמלת הניידות מבטא את שיעור הוצאותיה בגין ניידות, ובסך של 2,300 ₪ לחודש.
84. כאמור לעיל, ד"ר גורדון קבעה כי התובעת אינה יכולה להשתמש בתחבורה ציבורית וזקוקה לרכב מותאם עם מנגנון נהיגה ידני (עמ' 5 לחוות הדעת). התובעת הודתה כי "במסגרת הניידות אני מקבלת אביזרים לרכב גדול יותר שיתאימו לנכות" וכי רכשה את המנגנון הידני תוך השתתפות עצמית של 500-400 ₪, אך לא רכשה רובוט "שלוקח את כסא הגלגלים ומביא אותי לרכב", מאחר שהוא כרוך בהשתתפות עצמית של 2,000 דולר (עמ' 15 לפרוטוקול מיום 29/1/07).
85. לאור האמור בחוות דעת ד"ר גורדון ובשים לב למגבלותיה התפקודיות של התובעת הנני מעריך את הוצאות הניידות של התובעת בגין התאונה בדרך של אומדנא בסך 1,000 ₪ לחודש (ראה והשווה ת.א. (מחוזי י-ם) 4200/02 דלאל נ' קינן פסקה 20. התובעת זכאית לפיצוי בשיעור 40% מסך זה, כשיעור הנכות המיוחסת לתאונה מתוך כלל הנכות האורתופדית, ובסך 400 ₪ לחודש, ועד תום תוחלת חייה, ובהיוון – 83,200 ₪.
תשלומים עיתיים
86. הנתבעת טענה בסיכומיה – לראשונה – כי יש לפסוק לתובעת פיצויים עיתיים בשל נכותה הגבוהה של התובעת, בשל אי הוודאות בקשר לתוחלת חייה ובשל ההחמרה האפשרית במצבה בשל מחלת הסוכרת. לעניין זה נקבע בתקנה 1 לתקנות פיצוייים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים עיתיים), התשל"ח-1978 כי:
"בית המשפט מוסמך לפסוק כי פיצויים בשל הפסד כושר השתכרות והוצאות מתמשכות, כולם או מקצתם, ישולמו בתשלומים עיתיים שיהיו צמודים למדד המחירים לצרכן בכל אחד מאלה:
(1) הנפגע יפסיד כתוצאה מתאונת הדרכים 40% או יותר מכושר השתכרותו בעתיד;
(2) הפיצויים ישמשו לנפגע מקור עיקרי למחייתו…".
נוסף על העובדה כי מדובר בהרחבת חזית אסורה, לא הוכח כי התובעת תפסיד 40% מכושר השתכרותה בעתיד, כמפורט לעיל, ומשהתובעת ממשיכה בעבודתה בשירות הציבורי, אין מקום לקבוע כי הפיצויים ישמשו לה מקור עיקרי למחייתה, שכן, "כאשר השיעור של אבדן השתכרות הוא נמוך, קשה להניח כי הפיצויים ישמשו לנפגע מקור עיקרי למחייתו" (י' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשס"ה) 353). משכך, אינני מוצא מקום לפסוק לתובעת פיצויים עיתיים, ובעניין זה מקובלים עלי דברי התובעת בסיכומיה המשלימים.
ניכויים
תשלום תכוף
87. לטענת הנתבעת יש לנכות מהפיצויים את התשלום התכוף שקיבלה התובעת בסך 7,000 ש"ח ₪ ביום 25/12/01 (עמ' 56 לסיכומי הנתבעת). תשלום זה יש לנכות כשהוא משוערך להיום (ע"א 133/86 צוברי נ' שוהם, פ"ד מב(3), 575), ובסך של 9,584 ₪.
תגמולי המל"ל
88. הנתבעת טענה כי יש לנכות מסכום הפיצוי את גמלת הניידות שמקבלת התובעת. מטעם הנתבעת הוגשו חוות דעת אקטואריות מאת מר שפירא, האחת לפי תוחלת חיים של 15 שנה (עד חודש 11/2021), והאחרת לפי תוחלת חיים של 25 שנה (עד חודש 11/2031). לאור מסקנתי בעניין תוחלת החיים יש לבסס את החישוב על חוות הדעת השנייה (נספח ל"ד לסיכומי הנתבעת).
89.  התובעת טענה כי לא הוכחו הנתונים עליהם מבוססת חוות הדעת בנוגע לתשלומי העבר, ולפיכך אין לקבל את האמור בחוות הדעת בעניין תשלומי העבר (עמ' 29 לסיכומיה). הנתבעת השיבה לטענות אלה כי משהתובעת לא ביקשה לחקור את מר שפירא הרי שהיא מנועה מלהשיג על חוות דעתו, וכן כי התובעת עצמה אישרה כי היא מקבלת גמלת ניידות בגובה 2,300 ₪ (עמ' 57-56 לסיכומי הנתבעת). אינני סבור כי יש ממש בטענות התובעת. לאחר שהוגשה חוות הדעת האקטוארית הוסכם על הצדדים כי כל המסמכים שהוגשו יתקבלו כראיות קבילות, למעט מסמכים מסוימים שנזכרו בפרוטוקול (עמ' 14 לפרוטוקול מיום 29/1/07). מכאן שהתובעת לא התנגדה לקבילות חוות הדעת. זאת ועוד, חוות הדעת מתבססת, בין היתר, על פרוטוקול ועדת הניידות ומסמכי המל"ל  (נספח ל"ב לסיכומי הנתבעת), שעל פיהם נקבע כי "התובעת זכאית לקצבת ניידות מ-1/2/04 לפי שיעור מוגבלות בניידות של 90%" (עמ' 2 לחוות הדעת). התובעת לא העלתה כל טענה בעניין קבילות מסמכים אלה, אף לא בסיכומיה המשלימים ואכן דומה כי הם קבילים כראיה בהיותם "תעודה ציבורית", ומשמעצם טיבם נערכו על ידי עובדי רשות ציבורית במהלך עבודתם הרגיל ולפי נוהלי הפעילות הנוהגים (סעיפים 34-29 לפקודת הראיות [נוסח חדש], י' קדמי, על הראיות – חלק ראשון (תשס"ד) 557).
90. מכל המקובץ עולה כי אין מניעה לקבל את חוות דעת מר שפירא בנוגע לניכוי גמלת הניידות לעבר ולעתיד ובסך כולל של 543,457 ₪ (נספח ל"ד לסיכומי הנתבעת). יחד עם זאת, משהגעתי למסקנה כי הנכות הקשורה לתאונה הינה בשיעור 40% משיעור הנכות הכוללת, הרי שיש לנכות מהפיצוי רק את שיעור גמלת הניידות שהוסבה בתאונה. בעניין זה נקבע כי "את שיעור תגמולי המוסד שננכה מתביעת הפיצויים מקום שלא יוחדו בו התגמולים למעשה הנזיקין נושא המשפט, נשום בכל מקרה על פי שיעור הנכות שנקבעה בבית המשפט בגין מעשה העוולה" (רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ פ"ד נז(4), 350, 362), וכי "אין לנכות מכספי הפיצויים את אותו חלק מן ההטבה שאינו נובע כל כולו מן התאונה שהמזיק גרם לה" (שם, עמ' 361). על מנת לקבוע את שיעור הניכוי, "בית המשפט חייב… לקבוע לא רק את שיעור הנכות שהוסב לתובע במעשה הנזיקין. הוא חייב גם לקבוע את שיעור הנכות הכוללת של המזיק (צ.ל. התובע – מ.ב.), וזאת על מנת לעמוד על היחס בין השתיים. התוצאה תוכפל בסכום התגמולים המשתלמים על-ידי המוסד, והסכום שיתקבל ינוכה מן הפיצויים" (שם, 362). בענייננו, שיעור הנכות המיוחס לתאונה הינו 40% מתוך כלל הנכות האורתופדית, ומשכך יש לנכות מהפיצויים 40% מגמלת הניידות לעתיד, ובסך 217,382 ₪.
91. אין מקום לניכוי כלשהו בגין קצבת נכות כללית. קצבה זו מותנית באובדן 50% מכושר ההשתכרות לפחות (פרק ט' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995), ואין חולק כי הגריעה מכושר השתכרותה של התובעת כלל אינה מתקרבת לשיעור זה (ע"א 66/87 מזרחי נ' בן יהודה, תק-על 89(4), 133, קציר, פרק 372). אין מקום גם לניכוי קצבת שירותים מיוחדים. תקנה 3 לתקנות הביטוח הלאומי (מתן שירותים מיוחדים לנכים) (להלן: "התקנות") קובעת כי קצבת שירותים מיוחדים תשולם, בתנאים ובשיעורים הקבועים בתקנות, ל"נכה התלוי בעזרה רבה מהזולת בביצוע רוב פעולות היומיום ברוב שעות היממה או הזקוק להשגחה מתמדת", או לנכה בעל תלות גבוהה אף יותר, כמפורט בתקנה. תקנה 1 לתקנות נקבע כי "השגחה" הינה "השגחה ופיקוח על הנכה למניעת סכנה לעצמו ולאחרים", וכי "פעולות יום יום" הינן "פעולות לבישה, אכילה, שליטה בהפרשות, רחצה, ניידות עצמית בבית והקשור בהן". בענייננו לא הובאה כל ראיה לכך שהתובע תלוי "במידה רבה" בעזרת הזולת בביצוע "רוב פעולות יום-יום, ואף חוות דעת המומחים אינן תומכות בטענה זו. אין אפוא מקום לניכוי בגין קצבת שירותים מיוחדים וגם בעניין זה מקובלים עלי טענות התובעת בסיכומיה המשלימים (עמ' 30).
ריכוז הפיצויים
92. לאור כל האמור, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים כדלקמן:
א. כאב וסבל – סך של ¬¬57,800 ₪.
ב. הפסד השתכרות בעבר – סך של ¬¬¬63,400 ₪.
ג. הפסד השתכרות בעתיד – סך של 208,160 ₪.
ד.  עזרה וסיעוד לעבר – סך של 50,000 ₪.
ה. עזרה וסיעוד לעתיד – סך של 225,000 ₪.
ו. הוצאות נסיעה לעבר – סך של 6,880 ₪.
ז. הוצאות נוספות בעבר – 8,600 ₪.
ח. כסא גלגלים – סך של 2,800 ₪.
ט. מכשירים ארוכים – סך של 3,100 ₪.
י. נעליים מיוחדות – סך של 1,600 ₪.
יא. הליכון – סך של 2,940 ₪.
יב. טיפול רפואי בעתיד – 5,000 ₪.
יג. התאמת דיור – סך של  40,000 ₪.
יד. ניידות לעתיד – סך של 83,200 ₪.
(סיכום ביניים:  758,480 ₪).
ניכויים – 226,966 ₪.
5129371
54678313סה"כ: 531,514 ₪.
כמו כן הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את אגרת המשפט, את הוצאות חוות דעת גב' זיו, ושכ"ט עו"ד בשיעור של 13% בתוספת מע"מ כחוק.
5129371
54678313
בר עם משה 54678313-7595/01
ניתן היום, י"ב בתמוז, תשס"ז (28 ביוני 2007), בהעדר הצדדים.
מ. בר-עם , שופט

רוצה להגיב למאמר?

כתובת הדוא ל שלך לא יפורסם. שדות חובה מסומנים *