רשלנות רפואית – אבחון גידול בראש

תגובות 0 על ידי ב פסקי דין
3 בינואר 2014
פסק הדין ניתן ב-יום שישי 07 מאי 1999
בבית המשפט המחוזי בנצרת
ת"א 292/94
בפני: כבוד השופט גדעון גינת(ת.ז. 6420249)
התובעת: אלמונית
נגד
הנתבעים: .1הסתדרות מדיצינית הדסה
.2מדינת ישראל – משרד הבריאות
בשם התובעת: עו"ד נעמי אלסטר
בשם נתבעת מס' 1: עו"ד חיים זליכוב (עו"ד אלי זהר)
בשם נתבעת מס' 2: עו"ד גילנה כהן (סהר, סטוביצקי ושות')
פסק-דין
 רקע
.1התובעת הינה ילידת .1955בשנת 1987, בהיותה בת 32, נמצא, כי התפתח בראשה גידול בבלוטת יותרת המוח (ההיפופיזה) באזור האוכף התורכי, שפגע באיזון ההורמונלי של הגוף (להלן: "הגידול הראשון"). האוכף התורכי נקרא גם סלה תורקיצה (להלן: "האוכף התורכי" או "סלה"). בבדיקת ctנראה כי גידול זה התפשט מעל הסלה וגם לכיוון הסינוס קברנוזיס (מקום מעבר של עצבי תחושה).
ביום 13.4.89נותחה התובעת בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים (להלן:ו "הדסה") והגידול הראשון הוצא (להלן:נ "הניתוח הראשון"). Ctמיום 24.8.89העלה חשד, כי נותרה שארית גידול בסלה. בצילום mriמיום 20.1.90הודגמה הגדלה של בלוטת יותרת המוח מצד שמאל. המסקנה היתה, כי קיים גידול בגודל 10מ"מ באוכף התורכי. טיפול בהקרנות הביא להקטנת ממדי גידול זה.
בשנת 1992, בעקבות תלונה של התובעת, כי חלה פגיעה בכושר ראייתה, אובחן, כי התפתח בראשה גידול נוסף (להלן:ב "הגידול השני"), שהתפשט בהיפותלמוס (תת הרמה) ובמערכת הראיה. קיימת אפשרות בהסתברות של %15-%5, שגידול שהוצא יתפתח מחדש (ד"ר יצחק יצחק גוטמן, מנהל המרפאה הנוירואופתלמולוגית בתל השומר בתקופה שבין פברואר 90לבין פברואר 92, שהעיד מטעם נתבעת מס' 2, בחקירה נגדית מיום 2.1.97, עמ' 44לפרוטוקול), אך התפתחותם של שני גידולים שונים באזורים סמוכים אחד לשני הינה אירוע נדיר וזאת על דעת כל המומחים הרפואיים. באופן תיאורטי, גידול נוסף באותו אזור בו קיים כבר גידול אחד, יכול להתפתח כתוצאה מטיפול בהקרנות בגידול הראשון (פרופ' מרדכי שליט, מנהל המחלקה הנוירוכירורגית בהדסה בתקופה שבין פברואר 90לבין פברואר 92, שהעיד מטעם נתבעת מס' 1, בחקירה נגדית מיום 24.10.96, עמ' 33לפרוטוקול).
בניתוח שנערך ביום 23.3.92על ידי פרופ' וינקו ו. דולנץ בלובליאנה שבסלובניה, נכרתו עצב הראיה השמאלי, האופטיק טראקט השמאלי (מסילת ראיה שמאלית), חצי מתצלובת עצבי הראיה (כיאזמה) (להלן:ו "מסילות הראייה") והמחצית השמאלית של ההיפותלמוס (עמ' 3לדו"ח הניתוח, נספח ל"ח לתצהיר התובעת).
כיום סובלת התובעת מעיוורון מלא בעינה השמאלית ומעיוורון חלקי בעינה הימנית, שמתבטא בחדות ראיה ירודה ובקיומו של רבע שדה ראיה בלבד. אין מחלוקת בין הצדדים, כי נכותה הרפואית של התובעת הינה % 100לצמיתות.
.2לשם בהירות התמונה אתאר את מיקומם של אזורים רליבנטים במוח, כפי שעולה מהעדויות ומן הספרות. ישנם שני עצבי ראיה. אלה יוצרים מעין משולש, שקודקודו הוא נקודת הצטלבותם (הכיאזמה) ובסיסו הוא קו דמיוני שמחבר את שני גלגלי העיניים. מאחורי התצלובת נמצא האופטיק טראקט (פרופ' מרדכי שליט בחקירה נגדית, עמ' 37לפרוטוקול). האופטיק טראקט יוצר יחד עם עצבי הראיה את צורת האות איקס. מעל התצלובת נמצא ההיפותלמוס ומתחתיה נמצאת ההיפופיזה (ד"ר יצחק גוטמן בחקירה נגדית, עמ' 51לפרוטוקול). ההיפופיזה יושבת בעצם קעורה, שזהו האוכף התורכי. הסינוס הקברנוזי השמאלי נמצא לצדו השמאלי של האוכף התורכי (פרופ' מרדכי שליט בחקירה נגדית, עמ' 35) במרחק של 25- 20מ"מ מאיזור הגידול השני (ד"ר יצחק גוטמן בחקירה נגדית, עמ' 49לפרוטוקול).
טענות התובעת
.3כתשעה חודשים לאחר הניתוח הראשון, החלה התובעת לסבול מכאבי ראש, מלחץ בעין שמאל ודמעה (להלן: "הכאבים"). במשך השנתיים הבאות נבדקה פעמים רבות הן בהדסה והן במרכז הרפואי שיבא בתל השומר (להלן: "תל השומר") בעקבות תלונות על הכאבים. הטיפול המקביל בשני בתי החולים היה על דעתה וביוזמתה. התובעת טוענת, כי תלונותיה הבלתי פוסקות וממצאי בדיקות שדות הראיה שעברה, היו צריכים לעורר חשד לקיומו של הגידול השני בטרם החל להשפיע על ראייתה. הצוות הרפואי בכל אחד מבתי החולים התרשל, לטענתה, באופן הבדיקות, באי ביצוע בדיקות הכרחיות נוספות, ובתל השומר גם בפיענוח שגוי של בדיקות שדות הראיה (הפענוח השגוי בתל השומר מנע למעשה את המסקנה, כי יש צורך בביצוע בדיקות נוספות). התרשלות הצוות הרפואי בכל אחד מבתי החולים, כך הטענה, מנעה גילוי מוקדם יותר של הגידול השני. ההתרשלות של בתי החולים מתבטאת אף באי שיתוף פעולה ביניהם. התובעת מוסיפה וטוענת, כי לו היו מאבחנים הגידול השני בשלב מוקדם יותר, הרי טיפול מתאים היה מונע את התפשטותו ופגיעה במערכת הראיה. התביעה (שהוגשה ביום:ו 26.6.94) הינה בגין נזקי התובעת כתוצאה ממצבה הרפואי.
טענות הנתבעות
.4נתבעת מס' 1הינה הבעלים, המחזיקה והמנהלת של בית חולים הדסה.
העובדים הרפואיים והמנהליים בבית חולים הדסה הינם עובדיה ו/או שלוחיה. נתבעת מס' 2הינה הבעלים, המחזיקה והמנהלת של בית חולים תל השומר. העובדים הרפואיים והמנהליים בבית חולים תל השומר הינם עובדיה ו/או שלוחיה. הן נתבעות מכוח אחריותן השילוחית למעשיהם ומחדליהם של עובדיהן ו/או שלוחיהן.
.5לטענת בתי החולים הנתבעים הטיפול בתלונותיה של התובעת לא היה רשלני. המעקב אחריה והבדיקות שנערכו לה היו נאותים. לא ניתן היה לגלות הגידול השני בשלב מוקדם יותר. נתבעת מס' 1אף טענה, כי כאבי התובעת יוחסו לשארית הגידול הראשון, מסקנה שעל פניה היתה סבירה, ולכן אין לראות באי חיפוש אחר מקור אחר לכאבים התרשלות, מה גם שקיומו של גידול נוסף באותו אזור הוא דבר נדיר ביותר. באשר להעדר המודעות של כל אחד מבתי החולים למסקנות השונות ביחס למקור הכאבים של בית החולים השני, הרי שהדבר נובע מרשלנותה של התובעת דווקא.
מבלי שהדבר יתפרש כהכרה כלשהי בחבות, הוסיפו הנתבעות, כי גם אם יוכח שניתן היה לאבחן הגידול השני, הרי שבכל מקרה הנתבעת היתה מתעוורת בסופו של דבר, שכן הגידול השני צמח במערכת הראיה. בנוסף טענו, כי מצבה דהיום נגרם בעקבות
הטיפול הניתוחי שעברה בלובליאנה, ניתוח אשר, לפי הטענה, כלל לא היה בו צורך, ואשר החמיר את מצבה.
.6הדיון להלן מתחלק לשני חלקים. ראשית, האם ניתן היה לאבחן הגידול השני כמה חודשים קודם לכן, והאם אי-האבחון נובע מרשלנותם של בתי החולים, היינו האם רופא סביר היה נוקט בפעולות נוספות, או פועל באופן שונה. ככל שהתשובות לשאלות הנ"ל חיוביות הרי יש לדון בשאלה, האם נזקיה של התובעת נובעים מהתרשלות בתי החולים.
האם ניתן היה לגלות הגידול בשלב מוקדם יותר
.7ביום בו התובעת התלוננה על פגיעה בכושר ראייתה, בהדסה ביום  6.2.92ובתל-השומר ביום 3.2.92, נבדקו שדות הראיה והיא נשלחה באופן דחוף לבדיקת mriמקיפה, בה נתגלה הגידול השני. האם בטרם נפגעה ראייתה של התובעת לא  היה מקום לחשוד לקיומה של פגיעה במערכת הראיה?
התובעת התלוננה בהדסה לראשונה על כאבים בעיניים ודמעות ביום .1.2.90בתל השומר התלוננה גם על כאבי ראש, שבוע קודם לכן. בשני בתי החולים היא נשלחה לבצע בדיקות ראיה ושדות ראיה, ונבדקו תוצאות בדיקת mriלכל הראש מינואר 1990, על אף שהתובעת לא התלוננה על ירידה בכושר הראיה באותה עת. פרופ' רירי מנור, נוירואופתלמולוגית, שעל חוות דעתה הסתמכה התובעת, ציינה, כי ידועה העובדה שאפילו כאשר עד % 50מסיבי עצבי הראיה פגומים, הרי עדיין לא יתבטא הדבר בהכרח בפגם בשדה הראיה (עמ' 2לחוות דעתה מיום 12.1.94). פרופ' מרדכי שליט העיד, כי ייתכן מצב שמטופל לא יתלונן על ירידה בראייה, אך בדיקה של שדות הראיה תגלה פגיעה בראיה (עמ' 38לפרוטוקול). ד"ר יצחק גוטמן ציין, כי קיימת אפשרות, אם כי בסבירות נמוכה, כי כאבי ראש ינבעו ממקור נוירואופתלמולוגי, ממערכת עצבי הראיה (עמ' 47לפרוטוקול). המסקנה היא שתלונות התובעת על כאבי ראש ועיניים, על אף שלא היו מלווים בירידה בראיה, התאימו לפגיעה במערכת הראייה. בדיעבד ניתן לדעת, שהם נבעו כתוצאה מן הגידול השני.
האם בתקופת הזמן שבין הפעם הראשונה, שבה התלוננה התובעת על כאבי ראש ו/או עיניים, בהדסה ביום 1.2.90ובתל השומר שבוע קודם לכן, לבין הפעם הראשונה, שבה התלוננה על ירידה בכושר הראייה, בנוסף, בהדסה ביום 6.2.92ובתל השומר ביום 3.2.92, צריך היה לבצע mriראש ובדיקות שדות ראיה נוספות על אלו שבוצעו בפועל, דבר שהיה מאפשר לאבחן הגידול השני בשלב מוקדם יותר?
בתקופה הנדונה, קרי: פברואר 90עד פברואר 92, נעשו בדיקת mriאחת ביום 4.3.92ושתי בדיקות ctהאחת ביום 9.7.90והשניה ביום 12.12.91, שהתמקדו באזור הגידול הראשון. הנתבעות טענו, בהסתמכן על בדיקות אלו, כי לא ניתן היה באמצעות סריקה מגנטית להבחין בגידול השני בשלב מוקדם יותר. לטענתן, הואיל והמרחק בין שני הגידולים אינו רב, הבדיקות הנ"ל היו בהכרח מגלות את דבר קיומו של הגידול השני, אם הדבר היה אפשרי. אינני מקבל טענה זו. פרופ' רירי מנור, שהעידה מטעם התביעה, הסבירה כי הבדיקות היו מכוונות לאזור הגידול הראשון ולכן אפשר שלא התרכזו בחלקים אחרים של המוח (עמ' 12לפרוטוקול).
יתרה מזאת, בנושא גידולים בדיקות mri, ctושדות ראיה משלימות זו את זו, וקשה לעשות אבחנה ללא אחת מהן. היחס לכל שלוש הבדיקות חשוב (ד"ר משה לוסקי, מומחה לרפואת עיניים ולגלאוקומה, שהעיד מטעמה של נתבעת מס' 2בחקירה נגדית מיום 11.2.97, עמ' 57לפרוטוקול). לפיכך, לא ניתן להסתמך על אחת מהן בלבד. פרופ' רירי מנור הסבירה, כי לא ניתן להסתמך על בדיקת ctלכשעצמה, משום שאינה מאפשרת לשפוט באופן מדויק כבדיקת mriגודלו של גידול ומיקומו ביחס לאזור הצטלבות הראיה (עמ' 2לחוות דעתה).
בדיקת mriמיום 20.1.90העלתה את דבר קיומה של שארית הגידול הראשון בגודל 10מ"מ באוכף התורכי (נספח ה' לתצהירה של התובעת). בבדיקת העיניים מיום 30.1.90, שבוצעה על ידי ד"ר יצחק גוטמן בתל השומר נמצא חדות ראיה 6/6בעין ימין, 6/7בעין שמאל, שדות ראיה תקינים. קרקעית עיניים תקינה. בסיכומו ציין ד"ר יצחק גוטמן כי הבדיקה תקינה לחלוטין (נספח ו' לתצהיר התובעת). ניתן להיווכח, כי בינואר 1990לא היה סימן לגידול השני. למעשה ד"ר יצחק גוטמן לא מצא כל הסבר לכאב הראש ולדמעות. בחקירתו הנגדית הבהיר, כי לא ניתן היה לייחס התלונות לגידול הראשון, או למקור נוירואופתלמולוגי כלשהו (עמ' 47לפרוטוקול). לדברי פרופ' רירי מנור בחקירה נגדית, ניתן היה באותה עת לייחס את תלונות התובעת לשארית שריד הגידול הראשון (עמ' 9לפרוטוקול), על אף דברי ד"ר יצחק גוטמן, ואף על פי שבטרם הניתוח הראשון לא סבלה התובעת מתופעות דומות, ואכן בהדסה ייחסו את התלונות לשארית הגידול (פרופ' מרדכי שליט בחקירה נגדית, עמ' 37לפרוטוקול).
במהלך חודשים אפריל ומאי 1990, קיבלה התובעת טיפול בהקרנות להקטנת מימדי שארית הגידול הראשון. באותו חודש אפריל חזרה והתלוננה בתל השומר על כאבי ראש קשים, כאבי עיניים והדמעה באור. הבדיקה במרפאת עיניים מיום 18.4.90היתה תקינה (נספח ט' לתצהירה של התובעת). גם בביקור במרפאה הנוירוכירורגית בהדסה ביום 1.5.90לא נתגלו ממצאים חריגים. לתובעת נרשם טגרטול (נספח י"ט לתצהירה של התובעת). פרופ' מרדכי שליט הסביר, כי טגרטול הינו משכך כאבים ספציפי לאותו עצב תחושה שיוצא מגזע המוח שיש לו חלק העובר בסינוס הקברנוזי השמאלי, והוא ניתן לתובעת משום שהרופאים ייחסו את הכאבים בעין שמאל לשארית הגידול שנמצאה בסינוס הקברנוזי השמאלי (עמ' 37לפרוטוקול).
כאבי הראש, הלחץ בעין שמאל והדמעה של התובעת, שכאמור לעיל, מתאימים לפגיעה במערכת הראיה המשיכו גם לאחר סיום הטיפול בהקרנות. האם עדיין סביר היה לייחס את הכאבים לשארית הגידול, כפי שנעשה בהדסה, או לדבוק במסקנה שאין כל הסבר לכאבים, כפי שנעשה בתל השומר?
המשך הטיפול בהדסה
.8ביום 7.8.90, בביקור במרפאה הנוירוכירורגית, התלוננה התובעת על כאבי ראש ולחץ בעין שמאל. בגיליון המרפאה צוין, כי רמת ההורמונים תקינה, וכי צילום ctשל אזור האוכף התורכי מיולי 90' הראה רק שארית של גידול באוכף התורכי. התובעת נתבקשה לבוא לביקורת כעבור שלושה חודשים (נספח ט"ז לתצהירה של התובעת). ביום 21.3.91, בביקור במרפאה הנוירוכירורגית, התלוננה התובעת שוב על כאבים בעין שמאל. צויין כי הטגרטול אינו משפיע, וכי לפי צילום mriעדיין קיים גידול באוכף התורכי. הכוונה כנראה ל- mriלאזור הסלה מיום .4.3.91לפי חוות הדעת של פרופ' רירי מנור הגידול היה קטן בהשוואה למצב שלפני ההקרנות (עמ' 3).
התובעת נתבקשה לחזור לביקורת כעבור חצי שנה (נספח י"ט לתצהירה של התובעת).
ביום 3.7.91פנתה התובעת למרפאה לטיפול בכאב. שוב צוין, כי בשלב מסוים הטגרטול הפסיק להשפיע (נספח י"ז לתצהירה של התובעת).
ביום 19.12.91הגיעה התובעת לביקורת במרפאה הנוירוכירורגית. בגיליון המעקב
נרשם, כי בדיקת ctמיום 12.12.91לא הראתה כל בעיה וכי הטגרטול חזר להשפיע.
בדיקת ה- ctנעשתה לאוכף התורכי. בפיענוחה צויין, בין היתר, כי שריד הגידול נראה קטן יותר בהשוואה לסריקה מיולי 1990, וכי קיים רושם שהתהליך (הגידול) גולש לתוך הסינוס קברנוזיס השמאלי.
הביקור הבא במרפאה הנוירוכירורגית היה ביום 6.2.92לאחר שראיתה של התובעת  החלה להידרדר.
.9מהבדיקות שעברה התובעת בהדסה ומהרישומים עולה, כי הצוות הרפואי המשיך עד ליום 6.2.92לייחס את כאבי התובעת לגידול הראשון. ניתן ללמוד זאת מההתייחסות לרמת ההורמונים ולהשפעת הטגרטול, ומהמעקב אחר צילומי הדמיה מגנטית לאזור הגידול הראשון. לעומת זאת, לא מצאתי כל התייחסות למצב שדות הראיה של התובעת, באותה תקופה, או דרישה לצילומי רנטגן מקיפים יותר.
אינני יכול לקבל את טענת נתבעת מס' 1, כי סביר היה לייחס את תלונותיה של התובעת, עד ליום בו ראייתה החלה להיפגע, לשארית הגידול הראשון, "שנמצאה בסינוס הקברנוזי השמאלי" (פרופ' מרדכי שליט בחקירה נגדית, עמ' 37לפרוטוקול). בצילום ctמיום 24.8.89נראה אוכף מוגדל, ללא עדות גסה להתערבות הסינוס הקברנוזי (נספח ד' לתצהירה של התובעת). ממצאי צילום mriמיום 20.1.90היו, כי נותרה שארית מהגידול הראשון באוכף התורכי, ללא עדות להתפשטות התהליך מחוץ לבלוטה (נספח ד' 1לתצהירה של התובעת). אף פרופ' מ. פיינסוד, נוירוכירורג, שחוות דעתו הוגשה מטעם הנתבעת מס' 1, ציין כי שרידי הגידול לא חרגו מגבולות האוכף (עמ' 2לחוות דעתו מיום 26.3.95). ד"ר יצחק גוטמן קבע, כי לא היה בכלל גידול בסינוס הקברנוזי בשום שלב (עמ' 49לפרוטוקול), והוסיף כי גם אם היה, הרי שגידול בסינוס הקברנוזי לעיתים רחוקות יכול לגרום לכאב באזור ארובת העין השמאלית (עמ' 51לפרוטוקול). אם לא די בכך, הרי שנתבעת מס' 1בעצמה הדגישה בעמ' 36לסיכומיה, כי "הלכה למעשה לא היה קיים גידול באותו אזור, כפי שקבע ד"ר יצחק גוטמן בחקירתו הנגדית (בעמ' 49לפרוטוקול)". "אותו אזור" מתייחס לסינוס הקברנוזי, כפי שגם ניתן ללמוד מההפניה לדברי ד"ר יצחק גוטמן בעמ' 49לפרוטוקול.
רק בבדיקת ctמיום 12.12.91מצאתי לראשונה התייחסות לאפשרות ששארית הגידול הראשון התפשטה לעבר הסינוס הקברנוזי. ולכן מסקנתי בנושא זה היא, כי לא ניתן היה לייחס את כאביה של התובעת עד ליום בו ראייתה החלה להיפגע, להתפשטות שארית
הגידול הראשון לסינוס הקברנוזי השמאלי.
.10גם אם סביר היה, לפחות בהתחלה, לייחס את הכאבים לשארית הגידול הראשון, לא השתכנעתי כי לאחר שהטיפול בהקרנות הסתיים, וממדי הגידול קטנו ורוב הזמן משכך הכאבים הספציפי לא עזר, היה סביר להמשיך ולייחס הכאבים לשארית הגידול הראשון. לעניין זה יפים דבריו של השופט י. טירקל
בת.א. (ב"ש) 433/89 בועז בלאט נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"מ תשנ"ב
(1) 509בעמ' 514(1.3.92), עליהם חזר בע"א 1892/95 מוחמד קאסם אבו
סעדה נ' שירות בתי הסוהר – משטרת ישראל, פ"ד נא(2), 704, בעמ' 723
(15.4.97):ב "חובתו של כל רופא – ובעיקר של רופא מומחה, הבודק מקרה שבתחום
התמחותו – להטות אוזן קשבת ורגישה לדברי החולה, לגלות פתיחות ומחשבה עצמאית, להשתחרר מהשפעתן של חוות דעת קודמות, לשקול בכובד ראש סיכונים אפשריים וכן את הטיפול שהם מחייבים ולא להיתפס להנחות מוקדמות" (ההדגשות הוספו).
בע"א 3264/96 בע"א 3709/96 קופ"ח כללית נ' יפה פלד, דינים עליון,
כרך נה, 52(16.11.98; עתירה לדיון נוסף נדחתה: דנ"א 7581/98, 16.5.99)
הטיל בית-המשפט העליון (ברוב דעות) אחריות על רופא שלא העלה על דעתו אפשרות של מחלה אחרת (טרשת המחקה גידול), על אף שלדעת רופאי הרוב היתה ספרות מקצועית שהעלתה אפשרות של מחלה כזאת (ראו, סעיף 7לפסק דינו של השופט ת. אור, ופסק  דינו של השופט י. אנגלרד).
הצוות הרפואי בהדסה לא העלה על דעתו קיומו של גידול נוסף בראשה של התובעת. המומחים הרפואיים, שחוות דעת מטעמם הוגשו במסגרת תביעה זו, תמימי דעים, כי מדובר במקרה נדיר, שבו שני גידולים שונים נמצאו בשני מקומות שונים בראש. נתבעת מס' 1הוסיפה בעמ' 65לסיכומיה, כי נדירות המקרה גדולה פי כמה לאור סוג הגידול השני, שהינו מחלה של ילדים. עם זאת עדיין היתה התרשלות. גם התרחשות חריגה יש לצפות: בע"א 612/87 פאר נ' קופר, פ"ד לה(1), 720בעמ' 727
ד'-ה' נתן השופט ש. לוין את הדוגמה הבאה:ב "פלוני הוא בעל סוג דם נדיר ביותר, תת קבוצה של תת קבוצת דם. בית החולים אינו עורך בדיקות של תת קבוצות כאלה בגלל נדירותן, ובשעת הניתוח ניזק פלוני בשל עירוי דם מתת קבוצה אחרת. בית החולים יהא אחראי. החולה סמך עליו שתיערכנה כל הבדיקות הנחוצות. קיימת ספרות בנושא שלאנשי המקצוע יש גישה אליה. התופעה היא אומנם נדירה, אך פלוני היה רשאי לצפות, שבית החולים יביא בחשבון גם אפשרות של מקרה נדיר. הבסיס לקביעת החובה יכול שיהא חוזי ויכול שיהיה בנזיקין. במקרה הראשון מהווה היעדר הבדיקה הפרת חובה חוזית מכללא, במקרה השני קיימת התרשלות מצד בית החולים".
במקרה הנדון די היה אם היו צופים קיומה של פגיעה כלשהי במערכת הראיה, ולאו דווקא גידול נוסף. לאור הכאבים, ההסתברות לקיומה של פגיעה כאמור אינה נמוכה. עובדה היא שבתל השומר נערכו בדיקות של חדות ראיה ושדות ראיה (ראו סעיף 12להלן).
.11אפילו הייתי מקבל את הטענה, כי סביר היה לשייך את תלונות
התובעת לגידול הראשון בטרם נפגעה ראייתה, עדיין ישנו פגם באי ביצוע בדיקות שדות ראיה. פרופ' מרדכי שליט (מומחה מטעם נתבעת מס' 1) הסביר, כי קיימת שיגרה לבדוק את שדות הראיה אחרי הניתוח הראשון. אם המצב הוא כמו אצל הנתבעת, דהיינו שהגידול הצטמצם, ולא היו הפרעות בשדה הראייה, די בבדיקות שדות ראיה אחת לארבעה עד שישה חודשים (עמ' 36לפרוטוקול). ביום 1.2.90נשלחה התובעת לבצע בדיקת שדות ראיה. לא ברור מה עלה בגורל צילומים אלו, וכן לא מצאתי כל התייחסות לכך בהמשך. כלומר, הבדיקות הבודדות שניתן להסתפק בהן, לא בוצעו. מעבר לכך, היה צריך לעשות לתובעת בדיקות שדות ראיה לפני ואחרי הטיפול בהקרנות (פרופ' רירי מנור בחקירה נגדית בעמ' 10לפרוטוקול). ד"ר משה לוסקי העיד בחקירה נגדית, כי הקרנות באזור הקרוב למערכת הראייה עשויות להוביל לגידולים במערכת הראייה (עמ' 62לפרוטוקול), לפיכך יש צורך בבדיקת שדות הראיה לאחר טיפול בהקרנות. הבדיקה לפני הטיפול דרושה כדי שיהיו נתונים להשוואה. לא ניתן להיאחז בכך שצילומי הרנטגן לא הראו כל בעיה, אם משום, שלא כוונו לאזור הגידול השני ואם משום שנדרשות בנוסף בדיקות שדות ראיה.
מסקנתי היא כי הצוות הרפואי, שטיפל בתובעת בבית חולים הדסה, התרשל באי
ייחוס כאביה של התובעת לבעיה במערכת הראיה בטרם ראייתה החלה להידרדר, וכפועל יוצא, בהסתמכותו על צילומי הדמיה מגנטית מקומיים ובאי ביצוע בדיקות של שדות הראיה. לא ידוע מה היה גילו של הגידול השני בעת שנתגלה. על יסוד העובדה, שכאביה של התובעת רק הלכו והתעצמו, על אף שהטיפול בהקרנות הסתיים ומימדי הגידול הראשון קטנו, ועל אף הטיפול בטגרטול, הנני קובע, כי ניתן היה לחשוד בקיומו של הגידול השני, או לכל הפחות, כי קיימת בעיה כלשהי במערכת הראיה, בעת ביקורה של הנתבעת במרפאה הנוירוכירורגית ביום .21.3.91
המשך טיפול בתל השומר
.12ביום 5.7.90הגיעה התובעת לחדר המיון בשל כאבי ראש (נספח י"א
לתצהיר התובעת). למחרת הופנתה למרפאת עיניים לבדיקה דחופה עקב כאבים בעין שמאל ואודם בלחי. ממצאי בדיקת העיניים היו חדות ראיה 6/6בכל עין, לחצים תוך עיניים תקינים וקיומה של דלקת לחמית קלה (נספח י' לתצהירה של התובעת).
ביום 26.7.90קיבלה התובעת הפניה נוספת לד"ר יצחק גוטמן, עקב כאבים בחלק
השמאלי של ראשה. ד"ר יצחק גוטמן היפנה אותה לבדיקת שדות ראיה במכון מור. הבדיקה במכון מור נערכה ביום .22.8.90כשבועיים קודם לכן, ביום 6.8.90, הגיעה לביקורת במרפאת עיניים. צויין, כי מצילום ה- ctמחודש יולי לא עולים ממצאים חדשים. ממצאי בדיקת העיניים היו חדות ראיה 6/6בכל עין, אישונים שווים, תגובת אישונים טובה, אין . Dpaשדות הראיה נבדקו בבדיקת קונפרונטציה (מדידת שדה על ידי הזזת אצבעות ממרחק עד שהנבדק רואה אותן) ונמצאו תקינים (נספח י' לתצהירה של התובעת). במכון מור נעשתה בדיקת שדות הראיה ממוחשבת בשיטת המפרי. הבדיקה הראתה, כי שדות הראיה אינם תקינים לגמרי. בפיענוח של הבדיקה נרשם, כי תוצאות הבדיקה אינן אמינות, אי אפשר להסתמך על שינויים עדינים בשדה (נספח ט"ו). בתל השומר נקבע בעת ביקורה של התובעת במרפאה הנאורואופטלמולוגית ביום 18.9.90, כי התוצאות מראות שהכל בסדר (נספח כ'). כעבור שנה, ביום 19.9.91, הגיעה התובעת לבדיקת ביקורת במכון העיניים. היא חזרה על תלונותיה בדבר כאבי העיניים. שוב נמצא כי חדות הראיה הינה 6/6בכל עין, וכי שדות הראיה בבדיקת המפרי תקינים. התובעת הוזמנה לביקורת כעבור שנה (מסמך כ').
ביום 17.12.91התלוננה התובעת, כי החלה להרגיש כאבים גם בלסת התחתונה נספח
כ"ה לתצהירה של התובעת). הביקור הבא היה במרפאה הנאורואופטלמולוגית ביום
3.2.92לאחר שראייתה החלה להידרדר.
לנגד עיני הרופאים היו גם ממצאי בדיקות mriמיום 4.3.91ו- ctמיום .12.12.91
.13בתל השומר לא ייחסו את כאבי התובעת לשארית הגידול הראשון.
הואיל ובדיקות העיניים החוזרות ונשנות, לכאורה, שללו קיומה של בעיה, לא ייחסו את הכאבים אף לפגיעה במערכת הראיה, ולא מצאו לנכון לבצע בדיקות נוספות כלשהן, על אף שלמעשה לא היה בידם כל הסבר לכאבי התובעת. מעדויות המומחים הרפואיים עולה, כי תוצאות הבדיקות חייבו בדיקות נוספות של שדות הראיה ואף בדיקות mriמקיפות יותר.
ביום 6.8.90בדיקת שדות הראיה נעשתה, כאמור, על ידי האצבעות. פרופ' רירי מנור הסבירה, כי שיטה זו אינה יכולה לגלות ליקויים עדינים או נזק התחלתי בשדות הראיה, לכן לא ניתן להסתמך עליה. לעומת זאת, בדיקת שדות הראיה בשיטת המפרי, שנערכה ביום 22.8.90, הינה שיטה משוכללת, אשר אצל חולים אינטליגנטים, שמשתפים פעולה היטב, מאפשרת לגלות ליקויים התחלתיים או עדינים (עמ' 2לחוות דעתה). הבדיקה אמנם הראתה שינויים עדינים בשדה. נתבעת מס' 2מודה בסיכומיה, כי בדיקת שדות הראיה, כפי שעולה מן העדויות, עשויה ללמד על קיום בעיה רפואית כלשהי (עמ' 7). לדעת פרופ' רירי מנור מידת האמינות של התובעת היתה מצוינת. פיענוח התוצאות כלא אמינות אינו עולה בקנה אחד עם הנתונים המספריים של הבדיקה (עמ' 2לחוות דעתה). לפיכך, לא ניתן היה לקבוע ביום 18.9.90, כי התוצאות מראות שהכל בסדר. אף לדעת ד"ר משה לוסקי תוצאות הבדיקה אמינות (עמ' 57לפרוטוקול). בנוסף הסביר, כי כאשר ישנו גידול במוח, שדה הראייה הוא בבואה של הנזק, הנגרם כתוצאה מהגידול (עמ' 60לפרוטוקול). פרופ' רירי מנור הוסיפה, כי היה צריך להזמין את התובעת לבדיקה חוזרת כעבור חודשיים שלושה, ולא רק כעבור שנה. קבלת תוצאות דומות בבדיקה השניה היתה מאששת קיומו של ליקוי (עמ' 2לחוות דעתה). מסקנה זו מקובלת עליי. נראה, שתוצאות הבדיקה היו אמינות, והואיל והצביעו על ליקויים בשדות הראייה, גם אם עדינים. הן חייבו בדיקה חוזרת תוך תקופה קצרה.
לגבי תוצאות בדיקת שדות הראיה מיום 19.9.91לא נתעוררה בעיית אמינות. פרופ' רירי מנור העידה (עמ' 12לפרוטוקול) וד"ר משה לוסקי אישר, כי הן מצביעות על צמצום היקפי של שדות הראיה (עמ' 61לפרוטוקול). ד"ר יצחק גוטמן העיד בחקירה נגדית, כי שדות הראיה חורגים מהנורמה (עמ' 52לפרוטוקול). לאור עדויות אלו מאמץ אני את מסקנתה של פרופ' רירי מנור, כי "אי אפשר לכתוב על בדיקה מיום 19.9.91'שדות ראיה תקינים' ולהזמין לבדיקה נוספת כעבור שנה… היה צריך לשלוח ל- mriמיד" (עמ' 13לפרוטוקול).
אחזור ואציין, כי לא ניתן היה להסתמך על כך שבדיקת ctמיום 12.12.91לא הראתה
כל בעיה במערכת הראיה, אם משום שכוונה לאזור האוכף התורכי, ואם משום שבדיקת
Ctאינה מאפשרת לשפוט באופן מדויק כבדיקת mriגודלו של גידול ומיקומו ביחס
לאזור הצטלבות הראיה (עמ' 2לחוות דעתה של פרופ' רירי מנור).
גם רופאי תל השומר לא העלו על דעתם אפשרות לגידול נוסף. נראה כי בהסתמך על תוצאות בדיקות ההדמיה המגנטיות, שהראו שיפור במצבו של שריד הגידול, לא ייחסו חשיבות לשינוים עדינים בתחילה ורציניים יותר בהמשך.
.14מסקנתי היא כי הצוות הרפואי, שטיפל בתובעת בבית חולים תל השומר, התרשל בפיענוח שגוי של תוצאות בדיקות שדות הראיה ובהסתמכותו על צילומי הדמיה מגנטית מקומיים. על יסוד העובדה, שכבר מבדיקת שדות הראיה ביום 22.8.90ניתן היה ללמוד על קיום בעיה רפואית כלשהי במערכת הראיה, הנני קובע כי ניתן היה לחשוד בקיומו של הגידול השני, או לכל הפחות, כי קיימת בעיה כלשהי במערכת הראיה, בעת ביקורה של הנתבעת במרפאה הנאורואופטלמולוגית ביום .18.9.90
גישה כלכלית?
.15אינני יכול להתעלם מטענה של נתבעת מס' 1, כי לפי הגישה הכלכלית למשפט, הואיל וההסתברות לקיומו של גידול נוסף הינה נמוכה, אי ביצוע בדיקות נוספות שעלותן גבוהה אינה מהווה רשלנות. טענה זו דינה להידחות. לא שיקולים כלכליים מנעו עריכת הבדיקות הנדרשות לתובעת, אלא הערכה מוטעית של המטפלים בה. במקרה שלפניי, דווקא הבדיקות שלא נעשו הן בדיקות שגרתיות, כפי שעולה מחוות הדעת ומהבדיקות שבוצעו בפועל לתובעת.
העדר חילופי מידע בין בתי החולים
.16לטענת התובעת רשלנות בתי החולים מתבטאת אף באי שיתוף פעולה
ביניהם. לו היו מודעים למסקנות השונות באשר לדבר מקור הכאבים ודנים בכך, הדבר היה מוביל למציאת המקור האמיתי. לטענת הנתבעות, לעומת זאת, מדובר ברשלנות של התובעת. היה עליה להציג בפני הרופאים המטפלים את כל התיעוד הרליבנטי, בעיקר משום שנבדקה וטופלה לסירוגין בכמה מוסדות רפואיים (נבדקה גם בבית חולים אסף הרופא) אליהם פנתה ביוזמתה. אינני מוצא בהעדר יצירת הקשר בין רופאי בתי החולים התרשלות, שכן אין מדובר בטיפול אחד שניתן במשותף על ידי שני בתי החולים, אלא בתובעת שפנתה כאמור ביוזמתה לבתי חולים שונים, בתקווה שבאחד מהם יימצא מזור לכאביה.
אינני מוצא אשם תורם אף במחדליה של התובעת. התובעת פנתה בייאושה, לדבריה, לבית חולים אסף הרופא ביום .19.11.91במהלך הבדיקה הועלה חשד לפגיעה בעצב vבפניה (נספח כ"ב לתצהירה של התובעת). למעט רישום זה, שנעשה בשלב שחל שינוי בשדות הראייה של התובעת, כל תיעוד רפואי אחר לא מוסיף מידע מעבר לעובדה שהתובעת ממשיכה לסבול מכאבים על אף הטיפול בתרופות, וכי אין בידי הרופאים הסבר לדבר. מידע זה היה הן בידי רופאי הדסה והן בידי רופאי תל השומר.
קשר סיבתי בין האיחור באבחון לבין מצבה של התובעת
.17משנקבע, כי האיחור באבחון הגידול השני נובע מהתרשלותן של הנתבעות, יש לבחון, האם אבחון בזמן היה מונע את הידרדרות ראייתה של התובעת עד למצב של עיוורון. הגידול השני אובחן באזור ההיפותלמוס ובמערכת הראייה. הגידול היה מסוג גליומה, כלומר, הוא התאחד עם מסילות הראייה (ד"ר יצחק גוטמן בחקירה נגדית, עמ' 46לפרוטוקול). האבחון נעשה בשלב, שאינו מאפשר לדעת היכן התחיל הגידול השני, היינו אם התפתח בהיפותלמוס ומשם פלש לאזור מסילות הראייה, או שמא צמח בתוך מסילות הראייה הראייה וגדל כלפי חוץ.
מסתבר כי לצורך קביעת הקשר הסיבתי יש חשיבות למקום התפתחותו של הגידול השני. אם הגידול התפתח בהיפותלמוס, הרי ייתכן ואבחון מוקדם היה מאפשר לעצרו בטרם חדר למערכת הראיה. לדברי פרופ' מרדכי שליט, טיפול כימותרפי יכול היה להקטין את ממדי הגידול (עמ' 39לפרוטוקול). אפשרות אחרת הינה לשלב בין הקרנות לכימותרפיה, ובדרך זו לעצור את התקדמות הגידול (שם). ניתוח באזור זה הוא בעייתי, משום שיש בו כלי דם מרובים. פגיעה בכלי הדם עלולה לגרום לעיוורון. כאשר מתפתחת גליומה של מערכת הראיה, אין אפשרות כירורגית ידועה להפריד בין הגידול לבין מסילות הראייה, תוך שמירה על שלמותן. לפיכך, כאשר קיים גידול במערכת הראייה, מפנים לניתוח רק כמוצא אחרון, כאשר על ידי הניתוח מונעים התקדמות כלפי העין הבריאה. אם הגידול חודר מבחוץ אל מסילות הראייה, אזי הפגיעה בראייה תהא פחות חמורה (פרופ' רירי מנור בחקירה נגדית, עמ' 13- 14לפרוטוקול). במצב של חדות ראיה 6/6פרופ' רירי מנור היתה מייעצת לעבור טיפול כימותרפיה. היא סברה על סמך מאמרים, שאפשר לטפל בכימותרפיה עם תוצאות מבטיחות, כך שזו תשפיע על הגידול ולא על הסיבים הטובים. יש אפשרות להוסיף הקרנות (עמ' 13- 14לפרוטוקול). כאשר ישנו גידול במוח, שדה הראייה הוא בבואה של הנזק הנגרם כתוצאה מהגידול (ד"ר משה לוסקי בחקירה נגדית, עמ' 60לפרוטוקול). הואיל ובדיקת שדות הראיה ביום 22.8.90הראתה שינויים עדינים בשדה, הרי ניתן להסיק כי באותה עת מימדי הגידול השני היו קטנים, ולפיכך, אם ניתן היה לעצור את התפשטותו, היקף הפגיעה בתובעת היה מצטמצם.
אובדן סיכויי החלמה
.18מסקנתי היא, כי אם הגידול התפתח בהיפותלמוס, הרי אבחון מוקדם היה מונע את הפגיעה בעין ימין ומקטין את סיכויי הפגיעה בעין שמאל. לעומת זאת אם הגידול התפתח במערכת הראייה, אבחון מוקדם היה רק מקטין את סיכויי הפגיעה בעין ימין ויש סיכוי כי אף את היקף הפגיעה בעין שמאל. התובעת לא הוכיחה בהסתברות שעולה על %50, כי מקור הגידול השני בהיפותלמוס. כל שעלה בידי התובעת להוכיח במידת ההסתברות המספקת במשפט אזרחי הוא, כי ההתרשלות הרפואית גרמה לאובדן סיכויי החלמה מלאה של עין ימין, ולאובדן סיכויי החלמה חלקית של עין שמאל. לטענת התובעת, יש לזקוף את קיומו של הספק בדבר מקורו של הגידול השני לחובתן של הנתבעות. זאת, משום שאילמלא התרשלו בביצוע הבדיקות, מקור הגידול היה ידוע. אינני מקבל טענה זו, הואיל ולא הוכח, כי אף פרופ' וינקו ו. דולנץ, שניתח את הגידול השני, לא יכול היה לדעת לפי צורתו של הגידול היכן התחיל. לצערי, לא היה כל ניסיון מצד התובעת להזמין את פרופ' וינקו ו. דולנץ להעיד מטעמה. בית המשפט העליון אימץ בשורה של פסקי דין את הדוקטרינה לפיה, אובדן סיכויי החלמה הוא ראש נזק בר פיצוי, שניזוק זכאי לפיצוי בגינו על פי שיעור אובדן הסיכוי:ו ראו, ע"א 437/73 עאיק (קטינה) נ' ד"ר רוזמרין,
פ"ד כט(2) 225, 232; ע"א 231/84 קופת חולים של ההסתדרות נ' פאתח,
פ"ד מב(3) 312, 319; ע"א 1892/95 הנ"ל (בסעיף 10), בעמ' 714- .715קביעת אחוזי ההחמרה נעשית בדרך האומדן על יסוד ראיות ובהתחשב בכל הגורמים והשיקולים, שכן לא ניתן להגיע להערכה מדויקת: ראו, ע"א 437/73 הנ"ל, שם; ע"א 231/84 הנ"ל, שם; ע"א 1892/95 הנ"ל בעמ' 719וכן
ע"א 3264/96 ע"א 3709/96 הנ"ל בסעיף 14לפסק דינו של השופט ת. אור.
על יסוד עדויות המומחים הנני מעריך, כי אבחון מוקדם היה מונע את הפגיעה
בעינה הימנית של התובעת בהסתברות של % 60ואת הפגיעה בעינה השמאלית בהסתברות
של %.20
אינני נדרש לקביעת שיעור נכותה התפקודית של התובעת לשם קביעת נזקיה בגין פגיעה בתפקוד היומיומי ואובדן כושר השתכרותה, הואיל ונזקים אלו ניתנים להערכה על יסוד ראיות שהובאו בפניי. הואיל ואלמלא נפגעה עינה הימנית של התובעת, סביר להניח, כי יכולה היתה להמשיך ולתפקד כמעט כרגיל, הנני מעריך, כי אבחון מוקדם היה מונע את נזקיה בתפקוד היומיומי בהסתברות של %.50
.19לטענת הנתבעות אפילו גילוי מוקדם היה מונע הידרדרות הראיה, הרי אלמלא הניתוח שעברה בלובליאנה, היה חולף זמן רב יותר עד שהיתה מגיעה למצבה דהיום. זאת, משום שהגידול יכול היה להיות במקומו הרבה שנים. כלומר, מצבה דהיום נובע מצירוף רשלנותן והניתוח בלובליאנה. לפיכך, לטענתן, יש להטיל את האחריות למצבה של התובעת, לפחות בחלקה, על המנתח פרופ' וינקו ו. דולנץ. התובעת, לעומת זאת, טוענת, כי הניתוח בלובליאנה בוצע בשלב שכבר איבדה את ראייתה בעינה השמאלית לגמרי ואת ראייתה בעינה הימנית באופן חלקי. בזכות הניתוח שעברה בלובליאנה לא התעוורה לגמרי, ואילמלא רשלנות הנתבעות לא היה בו צורך. באשר למצבה של התובעת ערב הניתוח בלובליאנה, הנני מקבל את קביעתו של פרופ' וינקו ו. דולנץ בדו"ח הניתוח שהכין, כי התובעת התעוורה בטרם הניתוח (נספח ל"ח לתצהירה של התובעת, עמ' 3). קביעה זו עולה בקנה אחד עם ראיות קבילות נוספות.
הנני מקבל את מסקנתה של פרופ' רירי מנור, כי אילמלא הניתוח בלובליאנה התובעת היתה מאבדת את ראייתה לגמרי (עמ' 16לפרוטוקול). בתקופה קצרה בטרם הניתוח ראייתה של התובעת הידרדרה מיום ליום: "קצב ההרעה של שדות הראייה של התובעת השתנה מהר בחצי שנה" (ד"ר משה לוסקי בחקירה נגדית, עמ' 65לפרוטוקול); "בין 6.2.92ל- 2.3.92היתה התדרדות קשה בשדה הראייה בעין שמאל. גם חדות הראייה בעין שמאל ירדה מאוד בתקופה הזאת" (פרופ' רירי מנור בחקירה נגדית, עמ' 14לפרוטוקול). בבדיקה שנערכה לתובעת בתל השומר ביום 3.2.92נרשם, כי הבדיקה משתנה מרגע לרגע. בהדסה נקבע ביום 8.3.92, כי קיימת התקדמות פרוגרסיבית לכיוון עיוורון (נספח ל"א לתצהירה של התובעת). פרופ' מרדכי שליט הסביר, כי היה חשש שאם הגידול יתקדם, התובעת תתעוור (עמי 39לפרוטוקול). לעומת זאת, מאז הניתוח אין שום הרעה. פרופ' מנור הסבירה, כמו כן, כי הניתוח הציל את שרידי הראיה שנותרו בעין הימנית, שכן "עין שמאל לא יכולה ללכת לבד" (עמ' 17לפרוטוקול). מסקנת הדברים היא, שאין לייחס לניתוח בלובליאנה כל תרומה לנזקיה של התובעת.
.20חלק ניכר מנזקיה הכלליים של התובעת נגרם כתוצאה מהכאבים מהם סבלה עוד בטרם ראייתה נפגעה. בעלי הדין התמקדו בשאלת הקשר הסיבתי בין האבחון המאוחר לבין עיוורונה של התובעת ולא נתנו דעתם לשאלה, אם טיפול מוקדם בגידול השני היה מונע את הכאבים. ידוע כי לאחר הוצאת הגידול השני הכאבים פסקו. מכך ניתן להסיק, כי אם היו מנתחים בשלב מוקדם יותר, גם כאביה של התובעת היו נפסקים קודם לכן. כל עוד ראייתה של התובעת לא נפגעה היו, כאמור, נמנעים מלנתח. האם טיפול כימותרפי או הקרנות היו מונעים את הכאב? סביר להניח כי הקטנת מימדי הגידול היתה מקלה על הכאבים. ייתכן אף כי היה נעשה שימוש במשככי כאבים אחרים. בע"א 437/73 הנ"ל (סעיף 18), שם, קבע בית המשפט בדרך
האומדן אף את הנזק שנגרם עקב כאבים עקב הארכת תקופת הטיפול. הנני קובע, כי
אבחון מוקדם היה מונע את כאבי התובעת בהסתברות של %.50
חלוקת האחריות
.21נתבעת מס' 1טוענת, כי יש להטיל את מירב האשם המוסרי באשר למצבה של התובעת על תל השומר, הואיל וחלקו של תל השומר במכלול הבדיקות והמעקבים, שנערכו אחר התובעת בשני בתי החולים בעקבות תלונותיה על הכאבים, גדול יותר (עמ' 80לסיכומי נתבעת מס' 1). לעומתה טוענת נתבעת מס' 2, כי יש להטיל את מירב האשם המוסרי באשר למצבה של התובעת על הדסה, דווקא משום שרופאי הדסה לא מצאו לנכון לערוך לתובעת בדיקות נוספות. נתבעת מס' 2מדגישה, כי בהדסה לא נערכה בדיקת שדות ראיה ולו פעם אחת (עמ' 12לסיכומי נתבעת מס' 2).
ההבדל, לכאורה, בין שני בתי החולים מתמצה, בכך שבהדסה אכן לא בוצעו בדיקות שדות ראיה, ואילו בתל השומר נערכו בדיקות אלה, אך פיענוחן היה שגוי. לדידי, ביחס לשאלת חלוקת האחריות להבדל זה אין משמעות. לפיכך אני קובע, כי נטל הפיצוי יחולק בין שתי הנתבעות באופן הבא: נתבעת מס' 1תשא במחצית הנזקים, שנגרמו לתובעת בגין האבחון המאוחר, החל מיום 21.3.91, היום בו ניתן היה לחשוד בקיומו של הגידול השני, או לכל הפחות, כי קיימת בעיה כלשהי במערכת הראיה, בעת ביקורה של הנתבעת במרפאה הנוירוכירורגית בבית חולים הדסה. נתבעת מס' 2תשא במלוא הנזקים שנגרמו לתובעת בגין האבחון המאוחר, החל מיום 18.9.90, היום בו ניתן היה לחשוד בקיומו של הגידול השני, או לכל הפחות, לחשוד בכך שקיימת בעיה כלשהי במערכת הראיה, וזאת בעת ביקורה של הנתבעת במרפאה הנאורואופטלמולוגית בבית חולים תל השומר, ועד ליום 20.3.91, ובמחצית הנזק החל מיום .21.3.91
אומדן הנזק
טיפולים אלטרנטיביים
.22כאביה החזקים של התובעת לא פסקו על אף משככי הכאבים שקיבלה.
לפיכך, פנתה באוגוסט 91' לקבלת טיפולים בכאבים במסגרת שירותי הרפואה המשלימה בבית חולים אסף הרופא. התובעת קיבלה 23טיפולים במשך חצי שנה עד לפברואר 92'. עלותו של כל טיפול הינה בממוצע 55ש"ח. כל תשלום, ששולם בעבור הטיפולים, הוצמד ממדד המחירים לצרכן (להלן: "המדד"), שהיה ידוע ביום התשלום, עד למדד חודש מארס .99סך כל התשלומים הינו, נכון להיום, 420, 2ש"ח. % 50מסכום זה הינם 210, 1ש"ח.
עזרה בניהול משק הבית עד ליום הניתוח
.23עד לחודש יולי 1990התובעת ניהלה לבדה את משק הבית. הכאבים החזקים אילצו אותה להסתייע במשפחתה ובשירותי עוזרת. בעלה של התובעת העיד, כי מאמצע שנת 1990החל לעזור לתובעת בעבודות משק הבית במשך חמש שעות ביום (סעיף 14לתצהירו). במשך 13חודשים החל מחודש נובמבר 1991העסיקה התובעת עוזרת שלוש פעמים בשבוע בעלות של 080, 1ש"ח לחודש ( 20ש"ח לשעה). במשך תקופה מסוימת לאחר מכן העסיקה עוזרת בעלות של 500ש"ח לחודש, עד שבשלב מסוים, בשל חוסר תקציב, ניהול משק הבית עבר כולו לידי הבעל והילדים (סעיף 48לתצהירה). לטענת הנתבעות, התובעת לא הביאה כל ראיה לתשלום הסכומים הנ"ל.
בנסיבות העניין, הנני מקבל את עדויות התובעת ובעלה.
שיערוך התשלומים בעבור העוזרת במשך 13חודשים החל מחודש נובמבר 91', על ידי
הצמדתם ממדד חודש אוקטובר 92' עד למדד חודש מארס 99': 900, 24ש"ח.
שיערוך התשלומים בעבור עוזרת מחודש דצמבר 1991ועד מארס 1992, על ידי הצמדתם
ממדד חודש פברואר 92' עד למדד חודש מארס 99': 776, 3ש"ח.
סה"כ: 676, 28ש"ח. % 50מסכום זה הינם 338, 14ש"ח.
באשר לעזרת הבעל, לטענת התובעת יש להכיר בעזרה בת חמש שעות ליום, כעזרת
צד ג', החל מאוגוסט 90' עד פברואר 92', ולפצותם על עזרה זו לפי תעריף שעת טיפול בסך 20.75ש"ח נכון ליום .1.2.95שיערוך סכום זה על ידי הצמדתו ממדד חודש דצמבר 94' עד למדד חודש מארס 99': 28.42ש"ח. "טיפול" כולל טיפול סיעודי אישי, ניהול משק בית וליווי לנכים עיוורים ומוגבלים.
לטענת הנתבעות לא הובאה כל הוכחה מטעם התובעת, כי עובר לאירועים נשוא התביעה
היה המצב בביתה שונה, וכי קודם להם לא נטל בעלה של התובעת כל חלק – ולו
המזערי ביותר – בעבודות הבית. הן אף מביעות פליאה על כך שהתובעת יכולה היתה להמשיך לעבוד כרגיל, גם אם בהיקף של חצי משרה, אך ברגע שהגיעה הביתה נכנסה למיטה.
נראה לי סביר להכיר בעזרה בת 12שעות בשבוע בעלות של 20ש"ח לשעה נכון לחודש
אוקטובר 92' ( 38ש"ח היום) כעזרה של צד ג', שניתנה בפועל על-ידי בני המשפחה,
בתקופה שלא נעזרה בעוזרת זרה בפועל, דהיינו באותה מידה שנעזרה בעוזרת בעבר,
החל מיום 18.9.90(סה"כ 54שבועות), ובעזרה בת 6שעות בשבוע בתקופה שנעזרה
בעוזרת לסירוגין (סה"כ 16שבועות): 38 54×21 x= 26642; 6 16X
83 x= .3648סה"כ: 290, .30% 50מסכום זה הינם 145, 15ש"ח. נתבעת מס' 1
תשלם 098, 2ש"ח. נתבעת מס' 2תשלם 047, 13ש"ח.
החזר הוצאות הניתוח בלובליאנה
.24לטענת הנתבעות, אין להטיל עליהן את הוצאות הניתוח בחו"ל. זאת מכיוון שהתובעת לא נתנה כל אפשרות לנסות ולשפר את מצבה הבריאותי בארץ, ואף לא אפשרה להדסה לנסות ולאבחן בוודאות מה הגורם למצבה, שכן סירבה בתוקף לעבור את בדיקת הביופסיה, אף על פי שמדובר בבדיקה (ניתוח, למעשה) בעלת סיכון נמוך ביותר, ואשר עשויה היתה לשפוך אור על מצבה.
בעלה של התובעת העיד, כי אף ללא אבחון וודאי, רופאי הדסה הבהירו להם, כי אם יתבצע ניתוח התובעת תאבד כליל את מאור עיניה. בתל השומר לא היה ספק, כי מדובר בגידול, ואף נאמר להם שם, כי ניתוח יגרום לעיוורונה של התובעת. לעומת זאת, פרופ' וינקו ו. דולנץ היה היחיד שהאמין, כי הרחקתו המיידית של הגידול עשויה להציל את שרידי מאור עיניה של התובעת (סעיפים 17ו 18לתצהירו של הבעל). במצב דברים זה, ההחלטה ליתן לפרופ' וינקו ו. דולנץ לנתח הינה מובנת מאליה. ראייתה של התובעת באותה תקופה הידרדרה מיום ליום, ולפיכך ייתכן, כי עד שהיו מאבחנים בהדסה את מצבה באופן וודאי, היא כבר היתה מתעוורת.
אילמלא התרשלותן של הנתבעות, סביר להניח, כי לא היה נוצר מצב, שניתוח בלובליאנה היה תקוותה האחרונה של התובעת, אני מחייב, איפוא, את הנתבעות לפצות את התובעת בגין כל הוצאה שנגרמה לה בעטיו של הניתוח במלואו.
עלות הניתוח בחו"ל בצירוף הוצאות טיסה, מלון וכיו"ב מסתכמת ב-550, 60ש"ח. שיערוך סכום זה, על ידי הצמדתו ממדד חודש פברואר 92' עד למדד חודש מארס 99': 337.02, 114ש"ח. מסכום זה יש לנכות 708, 21ש"ח, שהוחזרו לתובעת ביום 15.3.93על-ידי קופת חולים מחוז ראשון לציון. שיערוך סכום אחרון זה, על ידי הצמדתו ממדד פברואר 93' עד למדד מארס 99': 932.65, 36ש"ח. סה"כ יש לשלם לתובעת: 404.37, 77ש"ח (932.65, 36- 337.02,114).
ליווי לניתוח בלובליאנה
.25בעלה של התובעת נסע עמה ללובליאנה. במשך תקופה של כשלושה שבועות, מיום שהוחלט על הניתוח בלובליאנה, ועד ליום שחזרו לארץ, נעדר בעלה של התובעת מעבודתו. עד לנסיעה ללובליאנה טיפל בתובעת ובילדים ועסק בסידורים לקראת הנסיעה. במשך השבועיים ששהו בלובליאנה היה צמוד לאשתו.
לטענת הנתבעות, אין להעניק לתובעת פיצוי אשר יעלה על סכום השתכרותו של הבעל
במשך התקופה שנעדר מהעבודה.
להערכתי יש לפצות התובעת בראש נזק זה (במלואו) בסכום של 000, 3ש"ח נכון
להיום.
עזרה בניהול משק הבית מאז הניתוח וליווי צמוד
.26התובעת העידה, כי במשך שנתיים מיום הניתוח היתה תלויה לחלוטין בבני משפחתה. כעבור שנתיים למדה לתפקד עם נכותה, אך עד היום היא נזקקת לעזרה בת שעתים שלוש בניהול משק הבית, וזקוקה לליווי במשך שעתיים שלוש ביום.
לטענת הנתבעות, לא הובאה כל ראייה מטעם התובעת, לפיה נגרם הפסד כלשהו לתובעת ו/או למי ממשפחתה עקב האירועים נשוא התביעה. לחלופין, אין להעניק פיצוי בגין ראש נזק זה, העולה על שכר שירות סביר בעת הרליבנטית. הנתבעות מפנות לדו"ח הסיכום ממרכז השיקום "מגדל אור" מיום 2.12.93(מוצג נב/3) הקובע, כי ראייתה של התובעת מאפשרת לה תפקוד עצמאי בפעולות היומיום.
בניידות לילה מתקשה (עמ' 2). עם זאת התובעת העידה, כי היא נמנעת מלצאת מהבית ללא ליווי, מכיוון, שהיא נוטה להיתקל בעצמים שאינה מבחינה בהם (סעיף 56לתצהירה). פרופ' רירי מנור קבעה בחוות דעתה, כי אסור לתובעת לחצות כביש לבד (עמ' 5). נראה לי, כי יש לפצותה בגין עזרה בת 4שעות ליום במשך השנתיים לאחר הניתוח, וממועד שנתיים לאחר הניתוח ועד סוף ימי חייה בגין עזרה בת שעתיים ליום. כאמור, תעריף שעת טיפול (טיפול סיעודי אישי, ניהול משק בית וליווי לנכים עיוורים ומוגבלים) הינו, כאמור, 28.42ש"ח.פיצוי בעבור עזרה מיום 23.3.92ועד ליום 22.3.94: 730 28.42×4 x= 82986.4
סה"כ 986.4, 82ש"ח. % 50מסכום זה הינם: 493.2, 41ש"ח.
פיצוי בעבור עזרה מיום 23.3.94ועד ליום 31.5.99: 1894 28.42×2 x= 107654.96סה"כ 107654.96ש"ח. % 50מסכום זה הינם: 53827.48ש"ח.
פיצוי בעבור עזרה החל מיום 1.6.99: היוון הסכום החודשי בסך 733.62, 1ש"ח בממוצע ( 61שעות) החל מיום 1.6.99ליום 5.1.2040(תוחלת חיים לפי שנתון סטטיסטי): 896.71, 487ש"ח. % 50מסכום זה הינם: 948.36, 243ש"ח.
כאב וסבל ואובדן הנאות חיים
.27כפל סכום הפיצויים לפי תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים:
987, 243ש"ח.
% 50מסכום זה הינם 993.5, 121ש"ח. בנסיבות העניין אני מעמיד את הפיצוי בראש
נזק זה על סך -.000, 130ש"ח, להיום.
הפסדי השתכרות בעבר
.28התובעת הינה בעלת תעודת מקצוע בהנהלת חשבונות סוג .2עם תום
לימודיה בשנת 1988החלה לעבוד כמנהלת חשבונות במשרה מלאה. משכורתה בעבודתה זו
היתה 1201ש"ח לחודש בערכים של הכסף ביום .1.7.90שיערוך סכום זה, על ידי הצמדתו ממדד חודש מאי 90' עד למדד חודש מארס 99': 968.27, 2ש"ח. עקב מצבה הרפואי צמצמה התובעת בחודש אוגוסט 1990את היקף עבודתה לחצי משרה. בתקופה זו משכורתה היתה 688ש"ח לחודש בערכים של הכסף ביום .1.9.90שיערוך סכום זה, על ידי הצמדתו ממדד חודש יולי 90' עד למדד חודש מארס 99': 661.09, 1ש"ח.
ההפסד החודשי בערכים של היום מסתכם בסך 307.18, 1ש"ח. כעבור שנה, בחודש
אוגוסט 1991, נאלצה להתפטר, ומאז לא עבדה לפרנסתה. ראייתה המוגבלת של התובעת
לא אפשרה לה למצוא עבודה, ובודאי שלא לחזור ולעסוק בהנהלת חשבונות.
הפסדי השכר החל מאמצע חודש ספטמבר 1990ועד אוגוסט 1991:
81.7031 5.11 x= .15032.57
סה"כ 032.57, 15ש"ח. % 50מסכום זה הינם 516.3, 7ש"ח. נתבעת מס' 1תשלם
810, 1ש"ח ונתבעת מס' 2תשלם 706.3, 5ש"ח.
הפסדי השכר החל מחודש ספטמבר 1991ועד חודש מאי 1999: 72.8692 39 x= .276049.11
סה"כ 049.11, 276ש"ח. % 50מסכום זה הינם 024.56, 138ש"ח.
הפסדי השתכרות בעתיד
.29שכרה של התובעת, בטרם צמצמה את היקף עבודתה עקב מצבה הרפואי, היה, כאמור, 1201ש"ח לחודש בערכים של הכסף ביום 1.7.90, 968.27, 2ש"ח להיום. אין מקום, לפי העדויות ששמעתי, לתת משקל מכריע לאפשרות, שהתובעת היתה מתקדמת בעבודתה. כמו כן, השתכרויותיהם של מנהלי החשבונות, שהעידו מטעם התובעת על גובה משכורתם נכון ליום שמיעת הראיות, אינם יכולים לשמש כקנה מידה לקביעת יכולת ההשתכרות הפוטנציאלית של התובעת. היוון ההפסד החודשי
בסך 968.27, 2ש"ח החל מיום 1.6.99ועד יום 17.5.2015(גיל 60): 343.50,450
ש"ח.
% 50מסכום זה הינם: 171.75, 225ש"ח.
הפסדי פנסיה
.30הואיל וכושר השתכרותה של התובעת ניטל ממנה, אין ביכולתה לרכוש זכויות פנסיה. התובעת לא הוכיחה, כי לו המשיכה לעבוד היתה זכאית לפנסיה, ומימלא לא הוכיחה את גובה הנזק. בע"א 629/70 סקירה נ' אוניקו רויטמן,
פ"ד כה(2), 299אישר בית המשפט העליון פסיקת סכום גלובלי בגין הפסד פנסיה, כאשר היה חוסר וודאות לגבי ראש נזק זה. בע"א 348/78 יפה נ' טורם, פ"ד לג(3) 659, אישר בית המשפט העליון פסיקת סכום גלובלי, על אף שהערכאה הראשונה קבעה, כי "לא היו הראיות שהובאו, ברורות וחד משמעיות ולא שוכנעתי, כי אכן קופחה זכות זו ברוב או במעט". בהתחשב בעובדה שהתובעת תהא זכאית לקצבת זקנה בהגיעה לגיל 60, אני קובע פיצוי בסך 000, 65ש"ח בגין ראש נזק זה. % 50מסכום זה הינם: 500, 32ש"ח.
עזרים רפואיים בעתיד
.31התובעת נעזרת כיום באביזרים רפואיים כגון זכוכית מגדלת ומשקפיים מיוחדים. לטענתה, קיים סיכוי, כי עם השנים ראייתה תלך ותיחלש, והיא תיזקק לאביזרים רפואיים חדשים. התובעת מבקשת פיצוי בגין ראש נזק זה בסך 000, 25ש"ח. לטענת הנתבעות לא הובאה כל ראייה מטעם התובעת אודות צורך עתידי שלה בציוד מיוחד. לחילופין, אם זכאית התובעת לפיצוי בגין ראש נזק זה, הרי שהסכום המבוקש על ידה הינו מופרז וחסר כל עיגון במציאות. בנסיבות העניין ובשים-לב לכך שבגין חלק הארי של עזרים, הרי זכאית התובעת לקבלם במסגרת סל הבריאות, אני קובע פיצוי בסך 000, 10ש"ח בגין ראש נזק זה.
% 50מסכום זה הינם: 000, 5ש"ח.
ניכוי תשלומי הביטוח הלאומי
.32התובעת מקבלת קצבת נכות כללית בסך 020, 2ש"ח לחודש בערכים של הכסף ביום .12.3.96שיערוך סכום זה, על ידי הצמדתו ממדד חודש ינואר 96' עד למדד חודש מארס 99': 537.77, 2ש"ח. לפי חוות הדעת של האקטואר שי ספיר התובעת מקבלת קצבת נכות כללית החל מיום 31.3.92(נב/1).
סך הסכומים שהתקבלו מיום 31.3.92עד ליום פסה"ד בצירוף התשלום לחודש מאי
99': 77.7352 78 x= 220785.99ש"ח.
היוון הסכומים שיתקבלו בעתיד החל מיום 1.6.99ועד יום 17.5.2015(גיל 60):
634.70, 386ש"ח.
סכומים אלו יש לנכות מסך הפיצויים.
.33סיכום:
ראש הנזק סעיף לעיל ש"ח
טיפולים אלטרנטיבים
22
210,1
העסקת עוזרת
23
338,14
עזרת בני המשפחה
23
145,15
הוצאות הניתוח בלובליאנה
24
404.37,77
ליווי לניתוח בלובליאנה
25
000,3
עזרה וליווי במשך שנתיים מיום הניתוח
26
493.2,41
עזרה וליווי ממועד שנתיים לאחר הניתוח עד מאי 99'
26
827.48,53
עזרה וליווי בעתיד
26
948.36,243
כאב וסבל ואובדן הנאות חיים
27
000,130
הפסדי השתכרות בעבר עקב צמצום היקף העבודה
28
516.3,7
הפסדי השתכרות בעבר עקב הפסקת העבודה
28
024.56,138
הפסדי השתכרות בעתיד
29
171.75,225
הפסדי פנסיה
30
500,32
עזרים רפואיים בעתיד
31
000,5
סה"כ לפני ניכוי תשלומי בביטוח הלאומי
________
579.02,988
תשלומי הביטוח הלאומי ששולמו בעבר
32
785.99,220
תשלומי הביטוח הלאומי בעתיד
32
634.70,386
סה"כ לאחר ניכוי תשלומי הביטוח הלאומי
________
158.33,381
סיכומו של דבר
.34הפיצויים בגין נזקי התובעת, למעט הפיצויים בגין עזרת בני המשפחה בעבר והפסדי ההשתכרות בעבר עקב צמצום היקף העבודה, מתחלקים באופן שווה בין הנתבעות, הואיל והינם מאוחרים ליום 21.3.91(ראו סעיף 21לעיל):
158.33, 381- (145, 15+ 516.3,7) = 358496.7;
358496.7: 2 = .179248.35
אני מחייב הנתבעת מס' 1לשלם לתובעת 098, 2ש"ח בגין עזרת בני המשפחה בעבר (סעיף 23לעיל), 810, 1ש"ח בגין הפסדי השתכרות בעבר עקב צמצום היקף העבודה (סעיף 28לעיל) ו-248.35, 179ש"ח בגין יתר נזקי התובעת. סה"כ תשלם נתבעת מס' 1לתובעת סכום של -.156, 183(מאה שמונים ושלושה אלף, מאה חמישים ושש) ש"ח (להיום). אני מחייב הנתבעת מס' 2לשלם לתובעת 047, 13ש"ח בגין עזרת בני המשפחה בעבר (סעיף 23לעיל), 706.3, 5ש"ח בגין הפסדי השתכרות בעבר עקב צמצום היקף העבודה (סעיף 28לעיל) ו-248.35, 179ש"ח בגין יתר נזקי התובעת.
סה"כ תשלם הנתבעת מס' 2לתובעת סכום של -.002, 198(מאה תשעים ושמונה אלף, 5129371ושתיים) ש"ח (להיום). הנתבעות ביחד ולחוד תשלמנה, בנוסף, לתובעת את הוצאות המשפט (בצרוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הוצאתו לפועל של כל פריט ועד לפרעון) ושכ"ט עו"ד בסך -.000,50(חמישים אלף) ש"ח + מע"מ, להיום.
ניתן והודע בפומבי היום כ"א אייר תשנ"ט (7.5.1999) בהעדר באי כוח בעלי הדין.

רוצה להגיב למאמר?

כתובת הדוא ל שלך לא יפורסם. שדות חובה מסומנים *