רשלנות רפואית ופיצויים בגין נזק נפשי

תגובות 0 על ידי ב פסקי דין
1 במאי 2014

פסק הדין ניתן ב-יום חמישי 02 יולי 1998

ערעור אזרחי 95 / 7836
קופת חולים של ההסתדרות הכללית
נגד
1. עיזבון המנוחה אלמונית (און) ז"ל
2. כרמית נואמה (און)
3. אורית און בשם המשיבות 2 ו-3 עו"ד נעמי אלסטר
וערעור שכנגד
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[2.7.1998]
לפני השופטים ט' שטרסברג-כהן, ד' דורנר, י' אנגלרד

פסק-דין
השופט י' אנגלרד
ערעור זה עוסק בשאלה של רשלנות רפואית בקשר לאבחון סרטן השד אצל הנפגעת אשר בעקבות המחלה הלכה לעולמה.
1. הגב' קרן (און) אלמונית ז"ל (להלן נכנה אותה המנוחה) נפגעה ביום 27.5.1983 בתאונת דרכים מרכב שנסע מאחוריה ופגע במכוניתה. המנוחה התלוננה על כאבים באזורי עמוד השדרה הצוואר והמותן. הרופאים המליצו על מנוחה ועל המשך מעקב בקופת חולים.
2. ביום 12.6.1983 ביצעה המנוחה, בעקבות פרסומות ותשדירי שירות בעניין סרטן השד, בדיקת שד עצמית ומצאה שני גושים קטנים בצד שמאל. היא פנתה למחרת, לפי הנחיית תחנת הבריאות למשפחה, לחדר מיון בבית חולים השרון, ואובחן בה גוש בשד שמאל בגודל 2 X 1.5 ס"מ. נערך ניסיון לשאיבת נוזל בנוכחותם של רופא ואחות אך ללא תוצאה. לדברי המנוחה בתצהירה, נאמר לה על-ידי הרופאים, כי מאחר שאין בגושים נוזל, אין מימצא מדאיג ואין כל צורך בשלב זה בביצוע בדיקת ביופסיה. היא הופנתה, בצירוף מכתב סגור, לרופא מטפל בקופת חולים.
3. עוד באותו יום פנתה לרופא המשפחה אשר עיין במכתב, שמע על הבדיקות שכבר נערכו, אך לא הפנה אותה לכל בדיקה נוספת.
4. בתקופה זו התחילה המנוחה להרגיש כאבי גב ובמיוחד כאבי צוואר בלתי נסבלים והיא פנתה פעמים מספר לרופא המשפחה, וזה לבסוף הפנה אותה לרופא אורתופד של קופת החולים. מכאן ואילך התחילה מסכת ייסורים של המנוחה, משום שהן רופא המשפחה והן הרופא האורתופד יצאו מהנחה (שהתבררה בדיעבד כמוטעית לחלוטין) שתלונותיה על כאבי הגב והצוואר נובעות מתאונת הדרכים. על בסיס הנחה זו היא עברה טיפולים שהתאימו לנזק האורתופדי. בעקבות טיפולים אלה התגברו הכאבים והרופאים נתנו למנוחה את התחושה כי לדעתם, כאביה אינם אמיתיים אלא נובעים מגורמים נפשיים. ואמנם ב-15.12.1984 החליט רופא המשפחה לשלוח אותה לבדיקה אצל פסיכיאטר. לאחר הפצרות, ניאות רופא המשפחה להפנותה לנירולוג. בעת כתיבת ההפניה נתקפה המנוחה בכאבים עזים. הרופא שראה בהתפתלותה הפנה אותה בדחיפות לחדר מיון בבית חולים השרון. הרופא האורתופד בחדר המיון לא הסכים לערוך צילום רנטגן בהנחה כי כאביה נובעים ממיגרנה בלבד. גם הנירולוג שאליו הופנתה קבע כי אין סימן לפגיעה במערכת העצבים. חוסר האמון מצד הרופאים באמיתות כאביה גרם למנוחה משבר נפשי קשה, עד כדי מחשבות התאבדות.
5. ביום 22.12.1984, לאחר פנייה נוספת לרופא המשפחה, נערך לבסוף צילום רנטגן בבית חולים בילינסון. צילומים אלו עוררו חשד, ולאחר בדיקות נוספות נתגלה נזק בחוליה בצוואר וגרורות בחוליות בגב ובמותן. התברר בבדיקת ביופסיה כי מקור הגרורות בגידול הסרטני בשד שמאל. מרגע זה הוחל בטיפול כימותרפי משולב בעל תופעות לוואי קשות. טיפול זה נמשך עד לחודש מאי 1988. המנוחה נפטרה כתוצאה ממחלת הסרטן שלה בתאריך 22.4.1990.
6. על רקע עובדות אלה מצא בית-משפט קמא, מפי השופטת ד"ר ד' פלפל, כי שלושת הרופאים שאליהם פנתה המנוחה בשלבים השונים התרשלו בטיפולם וכי קופת החולים של ההסתדרות הכללית (להלן – המערערת) אחראית אחריות שילוחית בשל מעשיהם ומחדליהם של רופאים אלה.
7. על קביעה זו ערערה המערערת בטענה שהאיחור באבחנה ובטיפול נגרמו בשל סירובה של המנוחה לעבור ביופסיה. לחלופין טוענת המערערת, כי יש להטיל על המנוחה אשם תורם בשיעור של 80%. כן טוענת המערערת כי הרופאים לא התרשלו.
8. לאחר עיון בחומר ובטענות בעלי-הדין, הגעתי למסקנה כי בית-משפט קמא השתית את מימצאיו העובדתיים על חומר הראיות שהיה לפניו ואין כל מקום להתערבות במימצאים אלה. אי לכך אני דוחה את ערעורה של המערערת בשאלת האחריות ובשאלת האשם העצמי התורם של המנוחה.
9. באשר לפיצויים, הפריד בית-משפט קמא בין נזקי העיזבון לבין הנזקים לבנותיה של המנוחה, המשיבות 2 ו-3 (להלן נכנה אותן – הבנות), כתלויות לבין נזקיהן מכוח פגיעתן הנפשית הנטענת. בית-משפט קמא פסק לעיזבון פיצויים בגין ראשי נזק אלה: פיצוי בגין ניצול ימי מחלה וחופשה לצורך טיפולים רפואיים בסך 21,567.78 ש"ח; החזר הוצאות רפואה, לרבות רפואה אלטרנטיבית, על-פי קבלות; החזר הוצאות קבורה בסך 5,249 ש"ח; החזר הוצאות נסיעה והוצאות נוספות בסך 10,000 ש"ח על דרך האומדנא; פיצוי בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים בסך 200,000 ש"ח; פיצוי בגין עזרה וסיעוד למנוחה בסך 100,000 ש"ח.

10. בית-משפט קמא פסק לבנות פיצויים בסך 34,836 ש"ח בשל אובדן תמיכת המנוחה בהן. לאחר ניכוי קיצבת שארים וקיצבת פנסיה, סכום הפיצויים הסופי בראש נזק זה עמד על 31,913 ש"ח.
11. לעומת זאת, בית-משפט קמא דחה את טענת הבנות לקיומה של עילת תביעה עצמאית המתבססת על הנזק הנפשי שנגרם להן כתוצאה מן החיים במחיצת האם החולה. הטעם לדחייה נעוץ בכך שהראיות הצביעו על כך שלבנות לא נגרמה פגיעה נפשית מהותית, כגון מחלת נפש, המזכה בפיצוי בגין נזק נפשי של קרוב משפחה. בית-משפט קמא הסתמך על רע"א 444/87, 452, ע"א 80/88 אלסוחה ואח' נ' עיזבון המנוח דוד דהאן ז"ל ואח'; עיזבון המנוח דוד דאהן ז"ל ואח' נ' אלסוחה ואח'; ג'יזמאווי נ' ג'מאל ואח' (להלן – פרשת אלסוחה [1]) ועל הפסיקה שבאה בעקבות הלכה זו. כפועל יוצא, גם תביעת הבנות לאובדן השתכרות בעתיד נדחתה. עם זאת קבע בית-משפט קמא כי כל אחת מבנותיה של המנוחה זכאית לפיצוי בסך 30,000 ש"ח בגין "אובדן הנאות חיים", על כך ששנים ארוכות נאלצו לטפל באמן החולה, במקום לחוות חוויות התבגרות רגילות לגילן.
12. הסכום הכולל המגיע לעיזבון ללא הפיצויים בשל אובדן הנאות חיים לבנות מסתכם לסך כולל של 350,875.78 ש"ח. סכום זה עולה בהרבה על סך כל הפיצויים המגיעים לבנות כתלויות (סכום סופי של 31,913 ש"ח) ולכן פסק בית-המשפט פיצויים לעיזבון בלבד, בתוספת פיצויים לבנות בשל אובדן הנאות חיים.
13. בעלי-הדין מערערים בפנינו על מרבית ראשי הנזק בפסיקת הפיצויים. לטענת המערערת, הסכומים שנפסקו בגין כאב וסבל ובגין עזרה למנוחה הם מופרזים. עוד נטען על-ידיה כי אין לפצות את העיזבון על הפסד שכר בעבר, כיוון שהמנוחה קיבלה את מלוא שכרה גם כאשר נעדרה מהעבודה בשל המחלה.
נימוק נוסף בערעור נוגע לפסיקת הפיצויים לבנות בשל אובדן הנאות חיים. הטענה היא כי בשל הקביעה שאין לבנות עילת תביעה עצמאית, אין יסוד לפסיקת ראש נזק מיוחד שבהכרח מושתת על עילת תביעה עצמאית. למערערת טענות נוספות על אופן חישוב הפיצויים לתלויים, אך משנמצא כי פיצויי העיזבון עולים על פיצויי התלויים, אין אנו חייבים להידרש לטענות אלה.
14. מצדם, חוזרים המשיבים בערעורם על הטענה כי יש להכיר בעילת תביעה עצמאית לבנותיה של המנוחה בגין נזק נפשי. באשר לפיצויים לעיזבון, המשיבים טוענים כי יש להעלות באופן משמעותי את סכום הפיצויים בגין הפסד שכר בעבר ובגין עזרת צד ג' למנוחה.
15. באשר לערעורן של הבנות במסגרת תביעתן העצמאית בשל נזק נפשי שנגרם להן, לא מצאתי יסוד להתערב במסקנתו של בית-משפט קמא. צדקה השופטת, כי לשם ביסוס תביעה מעין זאת יש להראות כי צפויה פגיעה מתמשכת בתפקוד בחיים העתידיים, פגיעה שלא התקיימה במקרה הנדון. לגבי הבת הבכורה, כרמית, "אורח-חייה הנוכחי… מעיד על תיפקוד טוב בעבודה ובחיים האישיים". מסקנתו של בית-משפט קמא זהה גם לגבי הבת הצעירה, אורית, מן הנימוק הבא:
"…עיסוקיה ותגובותיה דומים מאוד לאלה של התובעת מס' 2. אני ערה לכך שאורית התובעת מס' 3 לא סיימה בגרות, סובלת מנדודי שינה ומתבודדת… ברם, אין בכך כדי להשפיע על מסקנתי שהיא לא עמדה בתנאי הרביעי לדרישות הפסיקה [טיבו של הנזק הנפשי – י' א'], ליצירת עילת תביעה עצמאית, מה גם שהיא לא היתה קרובה למנוחה כמו התובעת מס' 2" (עמ' 29 לפסק-הדין).
16. יש לזכור כי ההלכה המסורתית היא שאין לתבוע פיצויים על עוגמת נפש בשל גרימת מותו של אדם אחר. החריג להלכה זו במקרה של זעזוע נפשי מכוון באופן עקרוני לנוכחות קרובה או מיידית של הנפגע בזירת התאונה שבה נגרם מותו של האדם האחר. ואילו במקרה הנדון קובע בית-משפט קמא:
"אין המדובר בנזק נפשי שנוצר בדרך של חוויה חד פעמית, אלא הנזק הוא תוצאה של מגע מתמיד ומתמשך עם התפתחות הארוע המזיק, באופן שגרם להיווצרות הנזק הנפשי. חוויה זו הינה קשה ומדכאת, אך נשלל ממנה מימד ההפתעה והדרסטיות. אם הנזק הנפשי שנגרם לתובעות 2 ו-3 עונה על ההגדרה של תגובה נפשית מהותית או פגיעה נפשית רצינית, הוא יהיה בר-פיצוי. אם לעומת זאת המדובר בנזק מתפתח והדרגתי הוא לא יהיה בר פיצוי" (עמ' 28 לפסק-הדין).
17. אמנם, הנשיא שמגר בפרשת אלסוחה [1] אינו שולל הכרה בנזק נפשי שנגרם בשלב מאוחר לאירוע המזיק, אלא שקביעתו באה בעניין שונה לחלוטין כאשר מדובר היה בילד שנפגע בתאונה ונפטר לאחר 24 שעות. ההורים לא נכחו בתאונה אלא הוזעקו לבית החולים ושהו עמו עד לפטירתו בייסורים. כתוצאה מכך, התערער – לטענתם – מצבם הנפשי. כאן מתעוררת השאלה באשר לשהיית בנות במשך שנים מספר שבהן נמשכה מחלתה של אמם כתוצאה מרשלנות רפואית, כשהן חיות עמה במסגרת המשפחה ועדות לסבלה.
אשר לפגיעה הנפשית, הציב הנשיא שמגר באותו עניין דרישות גבוהות למהות הפגיעה הנפשית המזכה במקרים כאלה בפיצויים. על הפגיעה להיות מהותית, או מחלת נפש, ומקרים ברורים וקשים של פגיעות נפשיות גם אם אינן עולות כדי מחלת נפש. ראה גם רע"א 5803/95 ציון נ' צח ואח' [2] והאסמכתאות הנזכרות שם. כן ראה במיוחד ע"א 4446/90 אליהו, חברה לביטוח בע"מ נ' י' ברנע ואח' וערעור שכנגד [3]. המקרה דנן איננו נופל במסגרות אלה.
במקרים מן הסוג הזה של טיפול ממושך בחולה או חשיפה ממושכת אחרת לתוצאות של אירוע מזיק, קשה להפריד בין נזק נפשי, שהוא בר-פיצוי, לבין צער ועוגמת נפש, שאינם בני-פיצוי. יצוין, כי קיימת מגמה בפסיקה בארצות-הברית ובאנגליה לשוב לדרישות נוקשות של נוכחות בזירת התאונה ושל טיב הנזק הנפשי (ראה בעניין זה: Thing v. La Chusa (1989) [4]; Alcock v. Chief Constable of S. Yorkshire (1991) [5]). צדק אפוא בית-משפט קמא בדחותו את תביעת הבנות מן הטעם שהן מתפקדות בצורה טובה בחייהן ואף לא צפויה פגיעה מהותית בתפקוד בחייהן העתידיים.
18. מעבר לנדרש יצוין, כי ד"ר זוהר, המומחה הרפואי מטעם הנתבעת, העריך כי לא נותרה לאף אחת משתי הבנות כל נכות נפשית, וזאת בהסתמך בעיקר על אורח חייהן ועל תפקודן. לא השתכנעתי מנימוקיו של בית-משפט קמא כי יש לדחות את חוות-דעתו של ד"ר זוהר מפני שתי חוות-הדעת של ד"ר מטרני, שהוגשו מטעם המשיבות, ובהן מעריכה ד"ר מטרני את נכותן הרפואית של הבנות ב-15% נכות. בשתי חוות-הדעת מבססת ד"ר מטרני את הנכות הרפואית על סעיף 34 סעיפים קטנים ב ו-ג לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956. סעיף זה, שכותרתו "הפרעות פסיכונוירוטיות", עוסק במקרים שבהם ישנם סימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים המגבילים באופן בינוני או באופן בולט את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה. מעדותן של הבנות בבית-המשפט עולה התמונה הבאה לגבי תפקודן לאחר מות האם – הבת כרמית סיימה את לימודי התיכון, קיבלה בגרות, התגייסה לצבא, התחתנה והשתחררה מהצבא לרגל הנישואין. מיום שחרורה עבדה בבנק הפועלים במשרה מלאה (משרה מפוצלת). הבת אורית סיימה את לימודיה ללא בגרות מלאה. לאחר סיום הלימודים עבדה במוקד מד"א במשרה מלאה, התגייסה לצה"ל ושירתה בשלישות כפקידה.

מימצאים אלה אינם מתיישבים עם הקביעה כי קיימת הגבלה בינונית או בולטת בהתאמה הסוציאלית ובכושר העבודה של שתי הבנות. בעדותה בבית-המשפט לא הצליחה ד"ר מטרני ליישב בין הערכותיה הפסימיות לגבי יכולת התפקוד של הבנות לבין תפקודן הלכה למעשה. ד"ר מטרני אף לא הצביעה על מימצאים אובייקטיביים ממשיים התומכים בהערכותיה בדבר הנכות הרפואית, שכן הערכתה, לדבריה, מתבססת בעיקר על דברים שנמסרו לה מפי הנבדקות. גם בית-משפט קמא מצא כי אורח חייהן של שתי הבנות מעיד על תפקוד טוב בעבודה ובחיים האישיים (ראה פיסקה 15 לעיל). על-כן, קשה ליישב בין מימצאי בית-משפט קמא לגבי תפקוד הבנות לבין אימוץ חוות-הדעת של ד"ר מטרני.
19. באשר לפיצוי הבנות בשל "אובדן הנאות חיים", יש לקבל את טענות המערערת כנגד פיצוין בראש נזק זה. ראש הנזק האמור מיוסד על תביעה עצמאית של הבנות. אין הוא מתבסס על תביעתן כיורשות המנוחה או כתלויות בה. לפיכך, משנפסק כי לבנות אין עילת תביעה עצמאית כלפי המערערת, קביעה שאליה אני, כאמור, מצטרף, אין מנוס מן המסקנה שהבנות אינן זכאיות לפיצוי בשל "אובדן הנאות חיים".
20. קיים קושי בפסיקת הפיצויים בגין הפסד שכר בעבר. בית-משפט קמא קבע, כי מרגע גילוי המחלה של המנוחה, בדצמבר 1984, היא נאלצה להיעדר כשנה וחצי ממקום עבודתה במשטרה לצורך קבלת טיפולים רפואיים. בתקופה זו קיבלה המנוחה משכורת על חשבון ימי מחלה וחופשה. במחצית שנת 1986, כשהוטב מצבה, שבה המנוחה לעבודה בהיקף של חצי יום. בראשית שנת 1990 הידרדר מצבה, היא פרשה לגימלאות ונפטרה באפריל 1990. לטענת המשיבים, הפיצוי בגין הפסדי השכר של המנוחה צריך להיות שכרה החודשי בשנת 1983, מוכפל ב18- חודש (תקופת היעדרותה מן העבודה); מדובר בסך של כ-146,000 ש"ח ביום מתן פסק-הדין בערכאה הראשונה. בית-משפט קמא פסק לעיזבון סך של 21,567.78 ש"ח בגין ניצול ימי מחלה וחופשה במשך שנה וחצי. האופן שבו חישב בית-משפט קמא את היקף הפסדי השכר אינו מפורט בפסק-הדין, וגם לאחר עיון מעמיק בתיק לא עלה בידי לפענח את אופן החישוב.
21. על-כל-פנים, המשיבים לא הביאו כל ראיות לביסוס הטענה כי למנוחה נגרמו הפסדי שכר במהלך עבודתה במשטרה. לא הובאו ראיות להיקף ניצול ימי המחלה והחופשה, לא הובהרו תנאי העסקתה וזכויותיה במהלך עבודתה במשטרה, ולאחר פרישתה, בפברואר 1990. משלא הונחה כל תשתית ראייתית להפסדי שכר של המנוחה, אין הצדקה לפסיקת פיצויים לעיזבון בשל ראש נזק זה. יש לקבל אפוא את טענות המערערת, המופנות כנגד הפיצוי בראש נזק זה.

22. כאמור, בית-משפט קמא פסק לעיזבון 200,000 ש"ח בגין כאב וסבל ו-100,000 ש"ח בגין עזרת צד ג'. לא מצאתי עילה להתערב באומדן סכומים אלה על-ידי בית-משפט קמא.
23. אי לכך, אני מציע לדחות את ערעור המערערת בשאלת האחריות, ולקבל באופן חלקי את ערעורה על גובה הנזק, במובן זה שמסכום הפיצויים שפסק בית-משפט קמא יופחת סכום הפיצויים לבנות בגין "אובדן הנאות חיים" (60,000 ש"ח נכון ליום פסק-דינו של בית-משפט קמא) וסכום הפיצויים לעיזבון בגין ניצול ימי מחלה וחופשה בעבר (21,567.78 ש"ח נכון ליום פסק-דינו של בית-משפט קמא). כן מציע אני לדחות את ערעורם של המשיבים. על-כן, על המשיבים להשיב למערערת סכומים אלה, בתוספת ריבית והצמדה עד לתשלומם בפועל.
24. בנסיבות העניין, לא ניתן צו להוצאות. אין מקום להתערב בגובה שכר הטרחה שנפסק על-ידי בית-משפט קמא (17% מסכום הפיצויים).
השופטת ט' שטרסברג-כהן
אני מסכימה.
השופטת ד' דורנר
אני מסכימה.
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אנגלרד.
ניתן היום, ח' בתמוז תשנ"ח (2.7.1998).

רוצה להגיב למאמר?

כתובת הדוא ל שלך לא יפורסם. שדות חובה מסומנים *