רשלנות רפואית – פיצויים ושיעורם

תגובות 0 על ידי ב פסקי דין
18 בספטמבר 2014
פסק הדין ניתן ב-יום ראשון 16 מאי 1999
בית המשפט העליון
דנ"א  7581/98
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
העותרים: 1. קופת חולים כללית
2. פרופ' אורי רייכנטל
נגד
המשיבים:1. פלונית
2. פלוני
3. ד"ר יצחק אברהמי, משיב פורמלי
עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט
העליון בע"א 3264/96 ובע"א 3709/96, מיום
16.11.98,  שניתן  על ידי כבוד  השופטים:
ת' אור, ט' שטרסברג-כהן, י' אנגלרד
בשם העותרים:ב עו"ד ריכרד וייס
בשם המשיבים מס' 1 ו-2: עו"ד נעמי אלסטר
בשם המשיב מס' 3:נ עו"ד חיים זליכוב
החלטה
זוהי עתירה לדיון נוסף בפסק הדין בע"א 3264/96 ובע"א 3709/96 בו נדחו ערעוריהם של הצדדים על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק 231/90.
1. בבית המשפט המחוזי בחיפה נקבע כי העותרים אחראים לנזקים שנגרמו למשיבה 1, עקב טיפול רפואי שניתן לה על ידי העותר 1 ורופא נוסף, וחייב את העותרים בתשלום  פיצויים למשיבה 1 (להלן: "המשיבה"). אחריותה של עותרת 2 נקבעה מכוח אחריות שילוחית.
2. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ערערו שני הצדדים לבית משפט זה:העותרים ערערו על חיובם בתשלום פיצויים, ולחלופין על שיעור הפיצויים בהם חוייבו. המשיבים 1 ו2- ערערו על מיעוט הפיצויים שנפסקו להם.
3. בית משפט זה לא מצא מקום להתערב בממצא העובדתי לפיו, הטיפול הרפואי שניתן למשיבה (וכלל ניתוח מוח וטיפולי הקרנה) נעשה בה שלא לצורך, וכל נזק שנגרם לה בעקבותיו נבע מהעדר אבחנה נכונה של המחלה ממנה סבלה, הידועה בשם "טרשת נפוצה המחקה גידול".
4. באשר לאחריות העותרים לנזק שנגרם למשיבה נחלקו דעות השופטים. כב' השופטים אור ואנגלרד קבעו שאין להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה התרשל העותר 1 בכך שלא ערך אבחנה מבדלת ביחס לטרשת נפוצה, בכך שעקב אי התעדכנות, כנדרש מרופא בתחום התמחותו, לא היה מודע לאפשרות שמחלתה של המשיבה היא טרשת נפוצה, ובכך שלא ביצע בדיקות שונות שהיה בהן כדי למנוע את ביצוע הניתוח ו/או ההקרנות. כן קבעו כב' השופטים שאין להתערב במסקנת בית המשפט המחוזי בנוגע להתרשלותו של הרופא הנוסף. כב' השופטת שטרסברג-כהן, לעומתם, קבעה כי הרופאים לא התרשלו בכך שלא העלו אבחנה מבדלת של טרשת נפוצה. את מסקנתה ביססה כב' השופטת על כך שמחומר הראיות עולה כי התופעה של "טרשת נפוצה המחקה גידול" לא היתה, בעת מתן הטיפול, בבחינת ידע רפואי מגובש ומקובל, המצוי בתודעתם של רופאים מומחים, וכי לא הוכחו אינדיקציות אישיות של המשיבה, שהיה בהן כדי להעלות חשד אצל הרופאים בכיוון זה.
5. עתה מונחת לפני עתירה לדיון נוסף בפסק הדין. העתירה מבוססת על שני טיעונים עיקריים: האחד – בפסק דינו של כב' השופט אנגלרד מועלים נימוקים כלכליים, הנוגעים לפיזור הנזק, שיש בהם משום חידוש. השני – רף האחריות הועלה ע"י שופטי הרוב לרמה של אחריות מוחלטת, ולא הושתת על רמתו של הרופא הסביר. המשיבים 1 ו-2 מתנגדים לעתירה. לטענתם פסק הדין מעוגן היטב בהלכות של בית המשפט העליון ואין בו חידוש הלכה או סתירה להלכות קודמות. המשיב 3, שהינו משיב פורמלי, הביע הסכמתו לעתירה.
6. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים נחה דעתי כי דין העתירה להדחות. בפסק הדין לא נקבעה כל הלכה שיש בה כדי להצדיק דיון נוסף. בית המשפט חזר על ההלכה לפיה אמת המידה לבחינת רשלנות הינה זו של הרופא הסביר בנסיבות העניין, וכי "ככל שמדובר בחידוש בעל חשיבות רבה יותר, אשר פורסם באופן בולט בספרות רפואית בעלת משקל, וככל שיש בחידוש למנוע סכנה גדולה יותר לבריאות, כן תגדל הנטיה לקבוע רשלנות עקב אי התעדכנות בחידוש זה על ידי הרופא". בית המשפט נחלק באשר לגבולותיה של חובת ההתעדכנות במקרה הקונקרטי, ובאשר למסקנות אותן יש להסיק מחומר הראיות שהיה מונח לפניו. בכך שלהשקפת העותרים צריך היה בית משפט זה להתערב במסקנות בית המשפט המחוזי (כפי שעשתה שופטת המיעוט), ולקבוע כי העותר 1 לא התרשל עקב אי-התעדכנותו בספרות מקצועית, אין די. טענת העותרים, בהקשר זה, אינה אלה טענת ערעור המתייחסת באופן ספציפי למקרה הנדון, והניסיון להקנות לה אופי עקרוני הנוגע לשינוי רף האחריות, אינו משנה מאופייה האמיתי (ראו          דנ"א 1833/91 קוהרי נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות (לא פורסם)).
7. באשר לטענה בדבר החידוש בנימוקים הכלכליים שבפסק דינו של כב' השופט אנגלרד, הרי אין בדברים אלה משום הלכה ולפיכך איני נדרש להכריע אם יש בהם כדי להצדיק קיום דיון נוסף, בהתאם לקריטריונים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-.
 לאור כל האמור לעיל העתירה נדחית. העותרים יישאו בהוצאות המשיבים 1 ו2- בסכום כולל של 10,000 ש"ח.ניתנה היום, א' בסיון התשנ"ט (16.5.99).
5129371         ה נ ש י א

רוצה להגיב למאמר?

כתובת הדוא ל שלך לא יפורסם. שדות חובה מסומנים *