התאבדות בתאונת דרכים מזכה בפיצויים?

תגובות 0 על ידי ב פסקי דין
11 בפברואר 2014
פסק הדין ניתן ב-יום שלישי 18 יולי 2006
בתי המשפט
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו א  002517/04בפני: כב' השופטת ברון צפורה  23/07/2006
בעניין: 1.  אלמונית(קטינה)
באמצעות הגב' אלמונית
2. עיזבון המנוחה אלמונית ז"ל
ע"י ב"כ עוה"ד אלעד לוי ואח'  תובעים
נ  ג  ד
1. "מגדל" חברה לבטוח בע"מ
2. ניר חגשורי
ע"י ב"כ עוה"ד נעמי אלסטר ואח' נתבעים
פסק-דין חלקי (בשאלת האחריות)
א. מבוא:
בפני תובענה שהוגשה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). הצדדים חלוקים בשאלה, האם מדובר בתאונת דרכים כהגדתה בחוק, או שמא מדובר בהתאבדות של המנוחה, המוציאה אותה מגדר הזכאות לפיצויים על-פי חוק הפיצויים.בהתאם להחלטת כב' השופט ברוך, פוצל הדיון כך שתחילה תידון שאלת החבות.
ב. הצדדים:
התובעת 1, פלונית (להלן: "פלונית"), נולדה ביום 27.6.01 והיא בתה הביולוגית היחידה של הגב' אלמונית, ז"ל (להלן: "המנוחה").
הגב' תקוה דמוזה הנה אמה של המנוחה, סבתה של פלונית והאפוטרופסית שלה.
התובע 2 הוא עיזבונה של המנוחה.
הנתבע 2, ניר חגשורי (להלן: "ניר"), נהג ברכב שפגע במנוחה.
הנתבעת 1, "מגדל" חברה לבטוח בע"מ (להלן: "מגדל"), הינה חברת הביטוח אשר ביטחה את רכבו של ניר בביטוח חובה במועדים הרלבנטיים לתביעה.
ג. העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת:
אירוע התאונה:
ביום 27.11.01, בעודה בת 20, נדרסה המנוחה למוות על-ידי רכב פרטי מסוג מאזדה נהוג בידי ניר ומבוטח על ידי מגדל בפוליסת ביטוח חובה. המנוחה נדרסה בשעה שחצתה את הכביש מכיוון שולי הכביש, שם המתין לה רכב מסוג פיאט.
במותה, הותירה אחריה המנוחה את בתה התינוקת, פלונית , אשר נמצאת מאז קרות התאונה בחזקתה והשגחתה הצמודים של סבתה.
תיק חקירת המשטרה שנפתח כנגד ניר נסגר מחוסר ראיות.
כתב התביעה והליכים שהתנהלו בגינו:
כתב התביעה הוגש במקור לבית משפט השלום כנגד מגדל בלבד. בהמשך, תוקן כתב התביעה וניר צורף כנתבע נוסף. בעקבות תחשיבי הנזק שהגישו הצדדים, הועבר התיק לבית משפט זה.
בכתב ההגנה טענו הנתבעים, בין היתר, כי המנוחה גרמה לתאונה במתכוון, עת פרצה לכביש, דבר המוציאה מגדר הזכאות לפיצויים על-פי כל דין.
בשים לב לטענות ההגנה של הנתבעים בתיק זה, קבע כב' השופט ברוך, כי תחילה תידון שאלת האחריות (ראה החלטתו מיום 1.9.05).
בינתיים, מיגדל שילמה לתובעים מספר תשלומים תכופים בסך כולל של 40,000 ₪.
ד. דיון והכרעה:
אין מחלוקת בין הצדדים, כי המנוחה נפגעה מרכב. המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלה מרכזית אחת והיא האם גרמה המנוחה לתאונה במתכוון, מתוך רצון לשים קץ לחייה. המדובר במחלוקת עובדתית, אולם עד שניגש להכרעה במחלוקת זו יש לעמוד על המסגרת הנורמטיבית המתווה את ההסדר בעניין זה.
המסגרת הנורמטיבית:
חוק הפיצויים מסדיר את התאונה המכוונת בשלוש הוראות שונות, אשר שתיים מהן רלוונטיות לענייננו;
ההוראה הראשונה קבועה בסעיף 1 לחוק הפיצויים המגדיר מהי "תאונת דרכים". הגדרת המונח "תאונת דרכים" מורכבת משלושה נדבכים: הגדרה בסיסית, חזקות מרבות וחזקה ממעטת (ראה רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532, בעמ' 558-557).
ההתייחסות ל"תאונה מכוונת" באה לידי ביטוי בחזקה הממעטת, הקובעת, כדלהלן:
"…ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי".
הנה כי כן, לחזקה הממעטת קמה תחולה מקום שהמאורע אירע כתוצאה ממעשה מכוון על-מנת לגרום נזק לגופו או לרכושו של "אותו אדם". כמו כן נדרש, כי הנזק נגרם על-ידי המעשה המכוון עצמו, ולא על-ידי השפעתו על השימוש ברכב המנועי.
הוראה נוספת המתייחסת לתאונה מכוונת מצויה בסעיף 7 לחוק הפיצויים; סעיף 7 (1) לחוק הפיצויים שולל את הזכאות לקבלת פיצויים על נזק גוף, לפי חוק פיצויים, מ"מי שגרם לתאונה במתכוון". דהיינו, הנפגע, אשר גרם, בעצמו, לתאונה. סעיף 7ב מסייג את שלילת הזכאות, ככל שהדבר נוגע לתלויים באותו נפגע, שאז הם זכאים לפיצוי. אולם, תחולת הוראת סעיף 7ב נתונה לתנאי מוקדם- קיומה של תאונת דרכים. לשון אחר, רק אם אירוע מסוים נחשב ל"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק, יהיה זה רלוונטי לבחון אם נשללת זכאות הנפגע לפיצויים לאור סעיפי המשנה של סעיף 7 לחוק (ראה א' ריבלין תאונת הדרכים – סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, תש"ס) בעמ' 241-240).
בע"א 2199/99 עיזבון המנוח עודד לזר ז"ל ואח' נ' רשות הנמלים והרכבות ואח', פ"ד נו(1) 938, אומצה ההשקפה, כי התיבות "אותו אדם", המצויות בחזקה הממעטת שבסעיף 1 לחוק הפיצויים, כוללות גם את זה המביא על עצמו את מותו במתכוון. נפסק, כי מקום שמוכח כי הנפגע ביקש לשלוח יד בנפשו (וכי מתקיימים יתר התנאים של החזקה הממעטת), לא קמה כלל תחולה לחוק הפיצויים.נ באשר לתנאי הנוסף הנזכר בחזקה הממעטת, שענייננו בשאלה: האם המעשה המכוון של המנוח גרם לפגיעה בו או שמא המעשה שעשה רק השפיע על השימוש ברכב מנועי, אימץ בית המשפט את גישתו של המלומד ריבלין, לפיה באותם מקרים שבהם אדם המשליך עצמו מתחת לרכב נוסע, הנזק שנגרם לו הינו בוודאי תוצאה ישירה של מעשהו המכוון (שם, בעמ' 957).
אשר על כן, היה ואקבע כי המדובר בהתאבדות של המנוחה ואמצא כי התקיימו כל התנאים של החזקה הממעטת, אין תחולה לחוק הפיצויים בענייננו ואין גם פיצוי לתלויים.
יובהר, כי נטל ההוכחה שהתאונה הייתה מעשה מכוון, מוטל על כתפי הנתבעים הטוענים זאת. בהקשר זה אציין, כי כמות הראיות הנדרשת להוכחת מעשה התאבדות צריכה להיות בכמות ובמשקל שדי בו כדי להטות את הכף. לא ברף הוכחה שונה עסקינן, כי אם ביישומו של רף ההוכחה של מאזן ההסתברויות בהתחשב בנסיבות המקרה, במהות הטענות ובחומרתן (השווה לע"א 2976/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' לידוואי, פ"ד נו (6), 874, בעמ' 877).
האם המנוחה שמה קץ לחייה?
את עמדתם, כי המנוחה שמה קץ לחייה, מבקשים הנתבעים לתמוך, בין היתר, בעובדה שהמנוחה התפרצה לכביש מהיר וסואן, ללא כל סיבה נראית לעין.
שני עדים היו לתאונה; ניר, אשר נהג ברכב הפוגע וקובי נקאש, ידידה של המנוחה אשר הסיעה למקום האירוע.
עדותו של קובי נקאש:
קובי נקאש, ידיד של המנוחה, הסיע את המנוחה ברכב מסוג פיאט מקרית-גת למקום האירוע.
רס"ר פלד, בוחן התאונה, תחקר אותו לאחר האירוע ורשם הודעה מפיו. לגרסתו, הוא הסיע את המנוחה ברכבו לאחר שזו ביקשה ממנו. מפי המנוחה נדף ריח חריף של אלכוהול. הוא עצר את הרכב בשולי הכביש ושוחח עם המנוחה מספר שניות. המנוחה יצאה מהרכב ואז הוא הבחין בה מתפרצת אל הכביש (הודעתו של נקאש הינה חלק מתיק המשטרה, אשר הוגש וסומן נ/1).
נקאש הוזמן לעדות מטעם הנתבעים, לאחר שסרב לשתף פעולה עמם וליתן תצהיר בכתב. בחקירתו הגדיר עצמו כ"ידיד טוב" של המנוחה. נקאש העיד, כי בשעות הערב אסף את המנוחה מקרית-גת, לבקשתה, כדי "לעשות סיבוב". בתחילה, נסעו בתוך העיר, אולם לבקשת המנוחה יצאו מחוץ לעיר. המנוחה ביקשה שיעצור את הרכב על מנת שתוכל להתפנות וכך עשה (ראה פרוטוקול מיום 10.1.06 בעמ' 11).
נקאש תיאר את השתלשלות העניינים מרגע שעצר את הרכב, כדלהלן:
"שולי הכביש מאד רחבים ועצרתי בתוך השוליים. כל האוטו פלוס נכנס שם. היא יצאה מהאוטו וקרה מה שקרה. כשהיא יצאה מהאוטו, הרמתי בלם והיא יצאה מהאוטו. בעצם זה כביש מהיר קריית גת-קסטינה. מותר לנסוע שם 90 קמ"ש. אני ישבתי שם בתא הנהג בתקווה שהיא הולכת לעשות את צרכיה והיא פשוט חתכה באלכסון ורצה לכביש ועבר הבחור הצעיר הזה ופגע בה. הטיס אותה כאילו באוויר. היא התרוממה לפחות 3 מ' באוויר (ההדגשות שלי-צ.ב)."
(שם).
ובהמשך:
"אני יודע דבר אחד- שרכב אחד הטיס אותה לשמים. אין מצב שהוא היה יכול למנוע זאת. הכל היה בעניין של פתאומיות. זה כביש של שני נתיבים- מהיר, שלא נוסעים שם פחות מ- 90 קמ"ש במקרה הטוב. אין מצב שהיה לו מספיק זמן להגיב ולעצור. גם נהג מרוצים לא היה מספיק לעצור."
(שם, בעמ' 12).עדותו של ניר:
ניר הצהיר, כי תוך כדי נסיעה ראה דמות פורצת לכביש בריצה מטורפת באלכסון, מכיוון שולי הכביש. עוד הצהיר, כי לא התרשם שמדובר בניסיון לחצות את הכביש, כי אם בניסיון התאבדות של המנוחה (ראה סעיף 5 לתצהירו).
ניר נחקר, באשר לנסיבות האירוע, כדלהלן:
"ש: מה המהירות המותרת בכביש זה.
ת: 90 קמ"ש ונסעתי באזור מהירות זו אולי אפילו פחות.
ש: בכמה אתה מעריך את המרחק מאותו רגע שראית אותה ועד שפגעת בה.
ת: קשה לי לאמוד זאת. בזמן זה היה פחות מ- 2 שניות מרגע שראיתי ועד הרגע שפגעתי בה. מהרגע שהיא הוציאה את הרגל מהשוליים הבנתי שהפגיעה היא בלתי נמנעת.
ש: היה נראה לך שהמנוחה ניסתה להתאבד.
ת: בצורה שהיא רצה לכביש זה היה בלתי נמנע."
(ראה פרוטוקול מיום 10.1.06 בעמ' 14).
האמור בתצהירו של ניר תואם את גרסתו בזמן אמת, כפי שנמסרה לרס"ר פלד, אשר חקר אותו תחת אזהרה, בסמוך למועד התאונה (הודעתו של ניר הינה חלק מתיק המשטרה, אשר הוגש וסומן נ/1).
גרסתו של ניר מתיישבת גם עם עדותו של נקאש ועם דו"ח בוחן התאונה והיא הותירה בי רושם רציני ואמין.
דו"ח בוחן התאונה:
על נסיבות האירוע ניתן גם ללמוד מדו"ח התאונה שנערך ע"י רס"ר חיליק פלד, אשר הגיע למקום התאונה כחצי שעה לאחר התרחשותה. בדו"ח מצוין, כי התאונה התרחשה בשעה 22:20 בערב, בתנאי ראות טובים. הרכב הפוגע נבדק ונמצא כי ההגה, הבלמים והצמיגים היו תקינים. בפרק המסקנות מציין רס"ר פלד, כדלהלן:
"בהגיעי למקום התאונה העליתי את הממצאים על גבי הסקיצה המצורפת. עפ"י הסעיפים בדו"ח זה הגעתי למסקנה כי פרטית 1 (רכבו של ניר-צ.ב) שנסעה מדרום לצפון בכביש 40 בהגיעה לקמ' 227 בנתיב השמאלי פגעה בהולכת רגל שחצתה את הכביש מצד ימין לשמאל אין ממצאים מדויקים על מיקום האימפקט בין ה.ר לפרטית אך בהנחה ששברי הזכוכית וכתם הדם הינם תחילת הפגיעה וכתם הדם מקום הנפילה נימצא כי תאונה זו בלתי נמנעת וזאת בהתחשב כי מדובר בכביש בינעירוני בו המהירות המותרת 90 קמ"ש וכן בכך שהולכת הרגל עפ"י עדויות רצה לכביש כך שהנהג לא יכול היה למנוע את התאונה במהירות המותרת. לא נמצאו סימני בלימה ולכן לא ניתן גם לדעת מהירות נסיעת הפרטית. לפיכך הגורם לתאונה התנהגות הולכת הרגל (ההדגשות שלי-צ.ב)."
(דו"ח בוחן התאונה הינו חלק מתיק המשטרה, אשר הוגש וסומן נ/1).
רס"ר פלד לא הוזמן למתן עדות.
סיכום ביניים:
גרסת הנתבעים, כי המנוחה התפרצה אל הכביש ללא כל סיבה נראית לעין, לא נסתרה והיא מצאה תימוכין בדו"ח בוחן התאונה.
ניסיון החיים מלמד, כי התפרצות אל הכביש, באופן בו התפרצה המנוחה, אינה יכולה אלא להביא לתוצאה טראגית, כגון זו שהתרחשה בענייננו וחזקה על אדם המתפרץ אל הכביש, כי הוא מודע לתוצאות האפשריות של מעשיו.
בתצהירה, אמה של המנוחה דוחה מכל וכל את האפשרות שבתה התאבדה והיא מצהירה בעניין זה, כדלהלן:
"..במוחה של בתי מעולם לא עלו מחשבות על התאבדות ובדיוק ההיפך הוא הנכון. עם הולדת בתה פלונית הייתה בתי מאושרת ושמחה."
(ראה סעיף 8 לתצהיר עדות ראשית מטעמה).
דברים דומים אמרה האם בחקירתה הנגדית (ראה פרוטוקול מיום 10.1.06 בעמ' 6).
עמדה נחרצת זו של אם המנוחה אינה מתיישבת עם הודעתה בפני חוקרי המשטרה והיא גם אינה מתיישבת עם הראיות אשר הוצגו בפני, כפי שיובהר להלן;
הודעת אם המנוחה במשטרה:
הודעת אם המנוחה נגבתה על-ידי רס"ר פלד שפגש אותה בתחנת המשטרה, שעות אחדות לאחר האירוע. רס"ר פלד תחקר את אם המנוחה ורשם את דבריה, כדלהלן:
"..אביבה שותה אלכוהול, לא משנה איזה בקבוק ואיזה סוג. היא שותה הכל, אבל בבית אני מונעת ממנה לשתות. היא גם לא שותה בבית בגלל הילדה. היא שותה אלכוהול כשהיא יוצאת.. הילדה הזאת עברה הרבה משברים אונסים בעיות יש לה משבר.
..היא הייתה מאושפזת לפני כמה שנים במחלקת בריאות נפש בבאר שבע, שבוע, בורחת להם, מה לעשות. מה אני אעשה.. לא יודעת לא זוכרת כלום על דבר כזה שהיא רוצה להתאבד או משהו.. (ההדגשות שלי-צ.ב)".
(הודעת אם המנוחה הינה חלק מתיק המשטרה, אשר הוגש וסומן נ/1).
אם המנוחה עומתה בחקירתה הנגדית עם הודעתה במשטרה, כדלהלן:
"ש: את זוכרת שאמרת במשטרה הילדה הזו עברה הרבה משברים, אונסים, בעיות ויש לה משבר.
ת. לא אמרו לי שנפטרה. אמרו שהילדה הגישה נגדי תלונה.
ש: את אומרת שהילדה הזו עברה… יש לה משבר.
ת. באותו ערב באו אלי המשטרה אחרי שלקחו אותה לבאר שבע, לחקירה. אמרתי להם שהיא הכינה אוכל והיא בסדר ולמה צריך אותי במשטרה. נחקרתי במשטרה באותו יום ולא אמרו לי שהילדה נהרגה אלא שרוצים אותי לחקירה. הילדה שלי מאז שנולדה בתה היא הייתה אחרת והחיים היו אחרת. המשטרה כותבת מה שהיא רוצה.
ש: את נחקרת אחרי שכבר הייתה לה את הילדה ואת אומרת שהילדה עברה משברים.. על איזה משבר את דברת איתם.
ת: אני לא יודעת. באותו ערב לא עניתי להם כך. אמרו לי לבוא לחקירה והשוטר אמר לי שהבת שלי במצב קשה בבית חולים. שאלתי איפה הילדה שלה. הם לא ידעו בכלל שיש לה ילדה. אח"כ החזירו אותי הביתה ומצאנו את הילדה בבית. לא שאלו אותי בזמן הזה שום שאלות. כנראה מצאו במחשב משהו והוסיפו מה שהם רוצים.
ש: אני מראה לך את חתימתך על גבי ההודעה.
ת: אני מזהה את החתימה שלי אבל אני לא יודעת על מה חתמתי. אני לא יודעת לקרוא. ש: היית במשטרה והם ביקשו אישור על נתיחת גופה- מיום 28.11.01. בשעה 12:00.
ת: זו החתימה שלי. היה שם אתיופי אחד והוא הסביר לי על מה אני חותמת.
ש: כעבור חצי שעה כשהיה עוד מישהו שחקר אותך. פעמיים הוא חקר אותך באותו יום.
ת: באותו ערב שהיא נפצעה הייתי בתחנה אבל בבית החולים היו משטרה. אני לא חזרתי למשטרה.
ש:יש לך מושג מדוע פה בבית משפט את אומרת בתצהיר שבתך היתה ילדה שמחה ובמשטרה אמרת שעברה משבר ואונסים.
ת:באותו ערב לא אמרתי את הדברים הללו. הייתי מבולבלת. שום דבר לא אמרתי. המשטרה יודעים שהיא הייתה בבית חולים פסיכיאטרי באשפוז.
ש: את רוצה להגיד שהשוטר שחקר אותך בבית חולים ידע שהיא עברה אשפוז כפוי.
ת: באותו יום שהיא נהרגה אף אחד לא אמר שהיא היתה בבית חולים כפוי. רצו נתיחת גופה ואמרתי בסדר וחתמתי.
ש: את טוענת שהמשטרה מיוזמתה רשמה את הדברים הללו.
ת: נראה לך שבאותו יום אני יכולה לומר שבתי היתה מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי. הנכדה היתה אצלי בבית. "
(שם, בעמ' 8).
גרסת אם המנוחה לדברים שאמרה לרס"ר פלד נשמעת מאולצת. סביר בעיני הרבה יותר שהדברים שאמרה לרס"ר פלד ביום האירוע משקפים היטב את מה שידעה והתכוונה לומר. אני סבורה כי לגרסה זו, שניתנה שעות אחדות לאחר מועד ההתרחשות, יש ליתן משקל רב, שכן:
"הכלל הוא שכאשר מתגלה סתירה בין עדות (קרי: גרסה) "מוקדמת" שמסר העד לבין עדות "מאוחרת" – חזקה על העדות המוקדמת שהיא הנכונה, אם כי, כמובן, חזקה זו ניתנת לסתירה; שלעולם כפוף כוחה השלילי של "סתירה" בהקשר זה להיעדרו של הסבר לקיומה".ו
(קדמי, על הראיות, (תשס"ד- 2003) חלק שלישי, עמ' 1618).
 מעבר לכך, מאחר והתובעים ויתרו על העדתו של רס"ר פלד, אני מקבלת את תיק המשטרה כמו שהוא, לרבות הודעת האם בפני רס"ר פלד, כלשונה.
יצוין, כי לאי העדתו של רס"ר פלד יש משמעות ראייתית נוספת, באשר, על פניו, מתחייבת המסקנה, שאילו הובא לעדות, היה בכך כדי לתמוך בגרסת הנתבעים (ראה ספרו של יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי עמ' 1661-1648. כן ראה לעניין זה ע"א 3694/99 ארדמן נ' חברת פרוייקט אורנים בע"מ, פ"ד נה(2) 385, 392; ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נגד טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, 602; ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736,  760).
תיקה הרפואי של המנוחה:
מתיקה הרפואי של המנוחה נלמדת נטיית המנוחה לאובדנות;
כבר בגיל 15 הופנתה המנוחה לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי, לאחר שאובחנה כסובלת מהפרעת אישיות עם קווים פסיכופטיים ולאחר מספר ניסיונות אובדניים מצדה, אולם המנוחה נמלטה לפני שאושפזה. ד"ר מיכה רגולסקי, מנהל יחידת הנוער בבית החולים הפסיכיאטרי בבאר שבע, כתב לפסיכיאטר המחוזי בעניינה של המנוחה, כדלהלן:
"הנערה מוכרת כלוקה בהפרעת אישיות גבולית ומספר ניסיונות אובדניים בעבר. לאחרונה אושפזה בב"ח אשקלון בשל ניסיון אובדני רציני, בנטילת כמות גדולה של תרופות, (אקמול) וחתכים עמוקים באמות הידיים.. אינה מוכנה לשתף פעולה אבל אומרת שיש סיכוי של 50% שתתאבד אם תשוחרר מן המחלקה… אני מבקש להוציא הוראה להמשך אשפוזה בשל סכנה פיזית ומיידית לחייה."
(המכתב מיום 14.1.97 הינו חלק מתיקה הרפואי של המנוחה, אשר הוגש וסומן נ/5).
ביום 7.1.97 הוציא הפסיכיאטר המחוזי הוראת אשפוז כפוי בעניינה של המנוחה, אשר בהתאם לה אושפזה המנוחה במרכז לבריאות הנפש בבאר שבע מיום 12.1.97 ועד ליום 20.2.97.בסיכום המחלה מאותו אשפוז מצוין באשר לעברה של המנוחה, כדלהלן:
"גדלה בתנאי מחסור, ללא אב, חלק גדול מילדותה בבית סבתה תחת תחושת דחייה מתמדת הן מצד האם והן מצד אביה החורג. היא עברה מסגרות שונות, השתמשה בסמים ונפלטה מכל מסגרת שדרשה גבולות לא ברורים."
בגיל 17.5 אושפזה המנוחה פעם נוספת, לאחר שהובאה למרכז לבריאות הנפש ביוזמתה, כשהיא מלווה על-ידי אימה. בסיכום המחלה מאותו אשפוז מצוין, כי המנוחה אושפזה החל מיום 26.11.98 ועד ליום 11.12.98. באשר למצבה של המנוחה מאז האשפוז האחרון ועד לאשפוזה הנוכחי נרשם כדלהלן:
"מאז ששוחררה לפני כשנה וחצי הייתה בצופיה בהוסטל בירושלים. מיולי 1998 לא נמצאת בכל מסגרת, משוטטת ברחבי הארץ ללא השגחה. בשבוע האחרון לפני האשפוז חלה התדרדרות בהתנהגותה, התפרצויות זעם, סכסוכים עם האם והאחים, שרפה שטיחים ואיימה על אמה, עישנה 2-3 קופסאות סיגריות ליום ולא ישנה בלילות."
(סיכום המחלה הינו חלק מהתיק הרפואי של המנוחה, אשר הוגש וסומן נ/5).
מאז האשפוז השני, לא אושפזה המנוחה פעם נוספת ובסוף שנות העשרה שלה הרתה לגבר שזהותו אינה ידועה והביאה לעולם את בתה, פלונית.
בעוד שתיקה הרפואי של המנוחה אינו מותיר מקום לספק בדבר נטייתה של המנוחה לאובדנות, אמה של המנוחה הציגה זיכרון סלקטיבי למדי בעניין זה ובשאלון שנשלח אליה מטעמם של הנתבעים ציינה כי המנוחה אושפזה בעבר רק עקב אפנדציט וכי היא קיבלה טיפול פסיכולוגי בבית החולים בבאר שבע עקב בולמיה (השאלון ותצהיר התשובות של אם המנוחה הוגשו וסומנו נ/2).
גם בחקירתה הנגדית ניסתה אם המנוחה ליצור את הרושם, כי מדובר בבעיות נפשיות חמורות פחות, שמקורן בבולמיה שממנה סבלה המנוחה ובגינה טופלה במרכז לבריאות הנפש (ראה פרוטוקול מיום 10.1.06 בעמ' 6).
אם המנוחה ביקשה ליצור את הרושם, כי מאז לידתה של פלונית הייתה המנוחה מאושרת ושלווה, אולם לא שוכנעתי בדבר אמינות גרסתה. עדותה של אם המנוחה התאפיינה במגמתיות הפוגעת במהימנותה בעיני (ראה, בהקשר זה, את הכחשותיה הגורפות להתפרצויות הנזכרות בסיכום המחלה האחרון, עמ' 9 לפרוטוקול מיום 10.1.06).
חשוב מכך, גרסתה של האם אינה מתיישבת עם גרסתה המוקדמת בפני חוקר המשטרה, כפי שהובהר לעיל.
עדות אם המנוחה הינה בגדר עדות יחידה של בעל-דין, שלא מצאתי לנכון לתת "אמון מוחלט באמיתותה", על כל המשתמע מכך (השווה לע"א 295/89 חיים רוזנברג נ' שרה מלאכי, פ"ד מו(1) 733).
ניתוח מכלול הראיות שבפני:
סבורני, כי לאור עדותם של ניר ונקאש, הנתמכת בדו"ח בוחן התנועה ולאור הודעת אם המנוחה בפני המשטרה והראיות בדבר נטיית המנוחה לאובדנות, המסקנה היא אחת; המנוחה נפגעה בעת שזינקה אל הכביש בניסיון לאבד עצמה לדעת.
 לא הוצגה בפני ולו ראשית ראיה שיש בה כדי לשלול את המסקנה האמורה.
אשר על כן, המקרה דנן אינו נכנס להגדרת "תאונת דרכים" בחוק הפיצויים.
לבי יוצא אל התובעים, אשר ספגו מכה קשה עם מות המנוחה ועתה נשלל מהם הפיצוי על-פי חוק הפיצויים. אולם, אל לנו לשכוח, כי חוק הפיצויים נועד לצמצם את תחולתו לסיכונים תחבורתיים בלבד, הא ותו לא. התאבדות באמצעות כלי רכב אינה סיכון טיפוסי לשימוש ברכב לצורכי תחבורה ואין להטיל על שכמו של ציבור הנהגים את הנטל לבטח סיכונים מסוג זה.
ה. סיכומם של דברים:
לאור כל האמור אני קובעת כי אין המדובר בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים ועל כן התביעה נדחית.
פועל יוצא מדחיית התביעה, הוא חובת השבתם של הסכומים שקיבלו התובעים כ"תשלום תכוף", בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומם לתובעים ועד ליום השבתם בפועל לידי הנתבעים.
בשים לב לנסיבות המיוחדות של תיק זה, ישא כל צד בהוצאותיו.
המזכירות תמציא את פסק-הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום.
ניתן היום כ'ב בתמוז, תשס"ו (18 ביולי 2006) בלשכתי בהעדר ב"כ הצדדים
ברון צפורה, שופטת

רוצה להגיב למאמר?

כתובת הדוא ל שלך לא יפורסם. שדות חובה מסומנים *